החלטת האו"ם מה-29 בנובמבר 1947 על חלוקת הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית עמדה בניגוד לעמדה רבת השנים של השומר הצעיר שדגלה במדינה דו לאומית בכל שטחה של ארץ ישראל. ובכל זאת, ימים ספורים לאחר ההצבעה בעצרת האו"ם אמר מנהיג השומר הצעיר, מאיר יערי:
"התאריך הזה של מתן עצמאות לעם היהודי במחצית שנייה של המולדת הוא תאריך אשר ממלא אותנו שמחה. [...] שמחה מהולה צער. אנו שמחים לעצמאות – אנו מתאבלים על החלוקה". ואף כי חזר על שאיפתה של תנועתו "לעצמאות לכל עם ישראל ובכל ארץ ישראל", ואף כי הבטיח לפעול במלוא הכוח "כדי להפוך את החלוקה לשלב מעבר לקראת החזרת שלמות הארץ, כמקום ריכוז של עמנו, כמקום קיבוץ גלויותינו", הוא סיים את דבריו כך: "אנו מוכנים להיות בין מקימיה, בוניה ומגיניה של המדינה העברית הזאת", פרשנות שלי: הלוא היא "המדינה היהודית" – ולא הדו לאומית; "בחלק של הארץ" – ולא בכולה.
ואכן, כשהגיעה שעת המבחן חברי הקיבוצים של השומר הצעיר מילאו את ההבטחה הזאת במלוא אונם ובמשמעת מלאה, ותרמו רבות לניצחון במלחמה.
קיבוצי הקיבוץ הארצי במלחמה
"לא הטנק ינצח - כי אם האדם". הסיסמה נתלתה על קיר חדר האוכל של קיבוץ נירים לכבוד "האחד במאי" 1948, שבועיים לפני הפלישה של הצבא המצרי, והיא הוסיפה להתנוסס עליו גם לאחר שסביבה נזרע הרס רב. נירים הוא אחד מ-12 קיבוצים שהקים הקיבוץ הארצי בשנים 1945 - 1947. אליהם הצטרפו עוד 10 קיבוצים שומריים שנוסדו בשנת 1948 . עוד שבעה הוקמו עד קיץ 1949, סיום מלחמת העצמאות עם חתימת הסכם שביתת הנשק עם סוריה.
לקיבוצי הקיבוץ הארצי במקומותיהם הייתה תרומה רבת חשיבות לניצחון במלחמת העצמאות. מספר קיבוצים שומריים היו בקו האש והותקפו על ידי האויב : נגבה, יד מרדכי, רבדים, שער הגולן, יד מרדכי, נירים, מרחביה ומענית. יחיעם ומשמר העמק הותקפו בשלב הראשון של המלחמה, בין החלטת האו"ם להקמת המדינה.
שתי דוגמאות בולטות:
יחיעם - הקיבוץ והשיירה : קיבוץ יחיעם היה בַשטח שלפי תכנית החלוקה נועד למדינה הערבית. הקיבוץ הותקף והיה למעשה במצור. השם יחיעם קשור בעיקר לשיירה שניסתה להגיע לקיבוץ בחודש מרץ 1948. 47 מאנשי השיירה נפלו בקרב, מהם שבעה חברי קן השומר הצעיר בקרית חיים, שעד היום מקיים מדי שנה טקס לזכרם, ולזכר כלל החללים בוגרי הקן.
נגבה: הייתה לסמל העמידה של מעטים מול רבים, וקרנה עלתה סמוך למלחמה הודות למחזה "בערבות הנגב" מאת יגאל מוסינזון, שהועלה בתיאטרון "הבימה" כבר בפברואר 1949, ולאחר שנים אחדות בזכות הרומן "פנים אל פנים" מאת אבא קובנר שראה אור בשנת 1955.
הדילמות של חברי הקיבוץ הארצי במלחמה
התקפות האויב על הקיבוצים העמידו בפני החברים וההנהגה דילמות לא קלות:
האם, מתי ואת מי לפנות מהקיבוצים המותקפים; האם להילחם "עד הסוף"; האם ומתי לסגת: לאחר שנפלו חברים וחיילים רבים או כשהמצב נראה אבוד. במחקר ובזיכרון הקולקטיבי חלוקות הדעות עד כמה הנסיגה / ההתפנות נעשו על פי הוראות מגבוה או בהחלטה מקומית והאם ההחלטות היו נכונות / מוצדקות בעת שהן התקבלו, למשל בשער הגולן וביד מרדכי.
פינוי אוכלוסייה אזרחית במלחמה
באשר לפינוי אוכלוסייה לא לוחמת מן הקיבוצים. היו שקראו לפנותה כדי למנוע קרבנות מיותרים; היו שחששו שמא פינוי הנשים והילדים יחליש את כוחם של הלוחמים ויהיה שלב ראשון בקריסת הקיבוץ כולו. בשונה מעמדת יצחק טבנקין, מנהיג הקיבוץ המאוחד, העמדה של מאיר יערי, מנהיג הקיבוץ הארצי, הייתה לפנות את מי שאינו נחוץ ללחימה. וכך נהגו בכמה וכמה קיבוצים.
הנופלים
עשרות חברים וחברות קיבוצים נהרגו במהלך ההתקפות על יישוביהם, ועוד רבים נפלו במלחמה הכבדה והארוכה, שכן, אנשי הקיבוץ הארצי, בוגרי תנועת השומר הצעיר ובני קיבוץ, השתתפו במלחמה לא רק בהגנה על קיבוציהם אלא גם כחיילים ומפקדים בהגנה, בפלמ"ח ובצה"ל.
הדילמות העקרוניות של חברי הקיבוץ הארצי במלחמת העצמאות
בראש שתיים מבין 12 החטיבות שהיו בצבא עם הקמת המדינה עמדו חברי הקיבוץ הארצי.
המלחמה הציבה דילמות נוקבות בפני אנשי השומר הצעיר שחונכו ברוח אחוות עמים, שטופחה אצלם מודעות למגבלות הכוח הצבאי וניטעה בהם אמונה בפתרון סכסוכים בדרך של הידברות. והנה, במלחמה הקשה היה עליהם לא רק להילחם מול צבאות וכוחות חמושים אלא גם ליטול חלק בגירוש ערבים.
חברי קיבוץ שהשתתפו במלחמה העבירו למנהיגים מידע על פגיעה בערבים, התעללות, מעשי גירוש, הרס כפרים, הטלת מצור, הרעבה ומעשי ביזה, מעשים שבהם נטלו חלק חברי קיבוץ כחיילים וגם כמפקדים. מפקדים חברי קיבוץ נקלעו להתלבטות האם להפר משמעת במקרים קיצוניים, אך ההנהגה נמנעה מלהורות להם כיצד לנהוג.
בשלבים מתקדמים יותר של המלחמה, ועדת הביטחון של המפלגה שלחה מעין הוראה לחברי המפלגה המשרתים, בה קבעה שיש הבדל בין פעולות הנעשות תוך כדי לחימה לפעולות אחרות ואסרה במפורש גירוש ערבים ופגיעה במי שנקראים היום לא מעורבים.
פירוק הפלמ"ח היה אתגר לא פשוט לְחברים ולַמנהיגים. ניצבו בפניהם דילמות כמו למשל, האם על מפקדים להתפטר מהצבא מתוך מחאה על המינויים – הפוליטיים – שעשה בן גוריון בצבא.
הנהגת השומר הצעיר הייתה נגד התפטרות המפקדים תוך כדי המלחמה.
הקו היה שיש לקבל את מרות הממשלה ולהיות נאמן לה, והוסבר, שהתפטרות "המפקדים שלנו" תביא להאשמתם בהתמרדות, בפתיחת מרד פוליטי בזמן שנלחמים באויב חיצוני.
ואכן הוחלט למחות על היחס השלילי של בן גוריון לפלמ"ח, אבל לקבל את מרות הממשלה, ולדחות את המאבק בראש הממשלה ושר הביטחון לימים שאחרי המלחמה.