סעד

הקיבוץ הדתי סעד, הוקם בגל השלישי של מבצע ההתיישבות הבטחונית-מדינית בנגב, ערב מלחמת העצמאות. במלחמה עצמה, הצליחו החברים, בסיוע תגבורת, לעצור את הצבא המיצרי, שכבר כבש את הישוב השכן בארות-יצחק. בכך תרמו חברי סעד לעצירת התנועה הנמרצת של המצרים לכיוון תל-אביב, תנועה שנראיתה בעיני המטכ"ל בקהיר, בעליל, כמשימה בת ביצוע.

בגל ההתיישבות הראשון, עלו לנגב, בלילה שבין 6-5 באוקטובר 46', 11 נקודות בשיטה הדומה לשיטת "חומה ומגדל". היה זה מבצע ההתיישבות הגדול ביותר עד לאותה עת. מטכ"ל ה"הגנה", שניצח על פעולת הלילה בה השתתפו 300 משאיות ולמעלה מ-1000 איש, מימש בכך את דרישתו של בן-גוריון למנוע מתוכנית מוריסון-גריידי לחלוקת א"י, להוציא את הנגב מגבולות המדינה היהודית.

מבצע ההתיישבות יוצא הדופן, עליו ניצח פנחס קוזלובסקי (ספיר) לימים שר האוצר, נוהל במקביל להנחת קו מים בן שני ראשים, שהצריך פלוגת פלמ"ח לאבטחתו, אך נתן אפשרות חיים לישובים שצמחו בין לילה לצידו.

ב-7 בפברואר 47' חוזקה שרשת הישובים בנגב הצפוני עם עלייתם לקרקע של המושבים מבטחים, שורשים ועלומים. מספר חודשים לאחר מכן, ב-30 ליוני 47', עלה לקרקע קיבוץ סעד בשערי הנגב, סמוך לעזה. חודשיים לאחר מכן, בסוף אוגוסט, עלה קיבוץ גבים (אז שדה-עקיבא) ממזרח לניר-עם. שני הישובים האחרונים, חלוצה ואופקים, נוסדו כבר בעת הדיונים באו"ם על המלצות ועדת מוריסון-גריידי לחלוקת א"י לשתי מדינות. הם השלימו את תמונת ט"ז הישובים, שהשתרעו מבארות-יצחק בצפון ועד רביבים בדרום. הישובים הללו הבטיחו כי הנגב יהיה חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. אלה היו גם הישובים שעמדו בפני הצבא המצרי, ביום הפלישה ב-15 במאי 48'.

ההיסטוריה הרשמית של קיבוץ סעד, ממקמת את תאריך העליה חמישה חודשים לפני החלטת האו"ם על חלוקת א"י ושנה לאחר "השבת השחורה" (29 ביוני 46') בה נאסרו על ידי הבריטים מנהיגי הישוב ואלפים מבניו.

מחנה הצריפים ומגדל המים הוקמו בשעה 3.00 בלילה. את השם העניק למקום יוסף אריכא, יו"ר ועדת השמות של הקק"ל. הסברו: הישוב הוקם שנה אחרי "השבת השחורה" כסעד לישוב הארץ. עקרון העליה, תוך לילה אחד, היה אותו עקרון לפיו פעלו מבצעי העליה הקודמים. ביסודו: חוק עות'מני שקבע כי לא ניתן להרוס מבנה המקורה בגג. גרעין של חברי בני-עקיבא, יחד עם עולים חדשים, שכבר התגבשו מספר שנים קודם לכן במקומות שונים בארץ - הוא שהקים את הנקודה המבודדת, שהעץ הקרוב לה ביותר היה נטוע במרחק 5 ק"מ. במקובל, ליוו את המבצע צעירים רבים מבני-עקיבא וממשקי הסביבה. יותר מכולם סייעה השכנה, בארות יצחק.

קבוצת בארות-יצחק עלתה להתיישבות 4 שנים לפני סעד. היא וכפר-דרום השתייכו לזרם הקיבוץ הדתי. כפר-דרום עלו כשנה לפני סעד, מול העיירה דיר אל-באלח ברצועה. שני הקיבוצים סייעו לאחות הצעירה.

כחצי שנה התנהלו החיים על מי מנוחות. הטרקטור, שנתרם על-ידי קהילה יהודית מברוקלין, פילח את הרגבים היבשים, נעשו הכנות להקמת ענף הלול. המטעים וגן הירק היו גם הם בשלבים הראשונים.

עם החלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 47' על חלוקת א"י, החלה תסיסה בין ערביי האיזור ורצועת עזה. כשגברו ההתקפות על התחבורה והישובים, החליטו ראשי ה"הגנה" להקים גם בסעד "בית ביטחון". בית מסוג זה, נועד לשמש בתפקיד "מצודת העיר", והוקם בכל אחת מהנקודות. היה זה בית בן שתי קומות, שנבנה מבטון מזוין עם אשנבי ירי וחורים למדוכות. מידותיו היו 4*4 מטרים והוא הוקף תיל דוקרני. בבניין נשמרו מנות מזון לחודש ימים וכן תרופות.

בקורס למפקדי עמדות, שהתקיים בבארות-יצחק, נאמר לחניכים ש"ההתגוננות של כל ישוב מתחילה ליד גדרות המשק ובשעת משבר נסוגים לבית הביטחון". התוכנית היתה מבוססת על ההנחה, שהישובים לא יצטרכו לעמוד בפני התקפות של נשק כבד. קיבוץ סעד, למשל, הופגז בתותחי-שדה כבדים. לכן - בית הביטחון לא מילא את תפקידו. בית הביטחון, שהוא היום מוסיאון של הקיבוץ, תוכנן על פי לקחי "המאורעות", שהתרחשו 10 שנים קודם לכן, והתאפיינו בשימוש מאסיבי בנק"ל (נשק קל). במלחמה עצמה שימש הבית לקיום קשר מורס באמצעות הליוגראף. כן הוקמו בו תצפיות ומרפאה.

חברי סעד, שהותקפו נמרצות על-ידי צבא מצרי, שנחשב למודרני ולמצויד מבין צבאות ערב אז, נאלצו, לאור הדברים דלעיל, לנטוש את בית הביטחון ולהתחפר בקרקע. במהלך חודשי הלחימה התקיימו, זו לצד זו, סעד ה"עלית" ותאומתה "סעד התחתית". כל המתקנים המרכזיים של הקיבוץ הוקמו מתחת לאדמה. מלמעלה נראיתה סעד, כמו אחרי רעידת אדמה. כל הצריפים קרסו, הקרשים היו פזורים בשטח והקרקע - חרושה בורות ומהמורות שיצרו מאות הפגזים.

ביומן סעד נכתב בראש חודש סיוון: "כבר התרגלנו להרעשות. החיים במחתרת, מתחת לפני הקרקע נכנסים למסלול. הורדנו במשך הזמן את כל היקר לנו עמוק לתוך האדמה. כך קמה נקודת 'סעד' שניה מתחת לראשונה. יש לנו מטבח, מאפיה, ספריה, ארון קודש וכו'. הכל מוגן בפני תותחי אויב, שלועיהם מכוונים לסירוגין לבארות-יצחק ואלינו. אכן, בעזרת ה', כך לא יוכלו לנו".

את הקיבוץ כתשו במיוחד תותחים שנפרסו על גבעות עזה. הגדול בהם - התמקם על גבעת עלי-מונטר המתנשאת מעל המישור. חברי הקיבוץ שנותרו להגן על הנקודה (נשים וילדים פונו ברובם לנתניה, ממנה הגיע הגרעין המייסד) ציינו בזכרונותיהם כי היו ימים בהם ספגה סעד כ-1,000 פגזים מדי יום.

סיפר חבר הקיבוץ, יעקב קייני קבוס: "תקופה זו של ההפגזות היתה עבורנו התקופה הקריטית במלחמה. שעות וימים אין ספור עשינו יחד בשוחות, מתחת לפני האדמה, מטונפים ועייפים עד מוות. חיות הנגב, במלוא מובן המילה, כאשר סביב רק שממה והרס.

"המים הוקצו במשורה. לעתים שניים עד ארבעה ספלים ביממה. מי חשב על רחצה וגילוח. בשעות הפנאי, השתעשענו בפליית כינים ופרעושים. קבוצת בארות-יצחק, השכנה, האחות הבוגרת, שישבה כשלושה ק"מ מאיתנו, לחמה על חייה. 17 ממגיניה נפלו. 4000 פגזים נפלו עליה. הכרנו אישית רבים מן הנופלים והפצועים. עקבנו בחרדה אחר מהלך הקרב. בקשר נשמעה שוב ושוב זעקתם הנואשת לעזרה. מצב רוחנו היה שפוף. ידענו שאם בארות-יצחק נופלת - אנחנו הבאים בתור".

ואכן, בקשר נשמע קולו של המפקד המצרי המודיע כי הוא עולה על סעד. התעורר חשש, שיצטרפו אליו המונים מבני העיר עזה הסמוכה כדי לעשות שפטים במגיני הקיבוץ. ואז הגיעה תגבורת של כוחות ותותחים. מדובר בשלושה נפוליונצ'יקים, תותחים קטנים ועתיקים שהניסו את התוקפים באופן לא מובן לחלוטין, גם מבארות-יצחק. אנשי סעד בלמו את הכח המצרי שהגיע למרחק 400 מ' בלבד מגדרות הקיבוץ. "יכולנו לשמוע את שיעוליהם", העידו לימים ותיקי הקרב. "פינטזנו סביב שמועות על תגבורת ואפילו על טייסים יהודיים, שכבר המריאו מהגולה לא"י הלוחמת על חייה. אבל בינתיים המשכנו להתחפר. היו לנו ארבע מכונות יריה מדגם "שפנדאו", שנחשבו לנשק "הכבד" של הקיבוץ. תקענו בחפירות צינורות השקיה כתותחי דמה."

והיה גם מעשה באווירון מצרי מדגם "ספיטפייר". סיפר קייבוס: "האווירון חג נמוך מעלינו, עד שיכולנו לראות בנקל את הטייס. הוא שיחרר פצצה, שלמזלנו לא גרמה שום נזק. התחלנו לצלוף עליו בחמת זעם, בצרורות כדורים. והבלתי יאומן קרה, האווירון הראה לפתע סימני מצוקה, מנועו החל "לגמגם" ו"להשתעל". הוא הנמיך בפתאומיות ונחת נחיתת אונס במרחק של קילומטר מאיתנו. זינקנו בזריזות מהעמדה ורצנו למקום נחיתתו. הטייס, שכנראה יצא בלא פגע, כבר הצליח להימלט. מפקד הצוות שלנו פירק מהמטוס שני מקלעים ואני אימצתי מצלמה יקרת ערך שהיתה בין השברים. הייתכן שעשינו היסטוריה? הרי היה זה האווירון הראשון שהופל על-ידי הפלמ"ח במלחמת העצמאות. התחלנו להאמין שיש תקווה לצאת מתופת זו חיים ובריאים".

אלא שמטוסים נוספים באו שוב ושוב ושרפו כל מה שנותר מהקיבוץ, להוציא את בית הביטחון, שנותר שריד בודד ועצוב למה שהתרחש.