עכו

העיר עכו, השוכנת צפונית לחיפה, קשורה קשר הדוק לפעילות המחתרות. בכלא עכו הוחזקו בתקופת המנדט אסירי ה"הגנה", האצ"ל והלח"י. ב-1947 ביצע אצ"ל פריצה נועזת לכלא, שבה שוחרר חלק מהאסירים. בשנות פעילותו של הכלא הועלו בו לגרדום תשעה אסירים יהודים. העיר עכו נכבשה במאי 1948 בידי חטיבת כרמלי, ובכך הושלם כיבוש הגליל המערבי.

כלא עכו שכן במבצר העתיק של העיר, שנבנה על ידי העות'מאנים במחצית השנייה של המאה ה-18. זהו מבנה גדול, המתנשא לגובה 40 מטר. ב-1912 נכלאו במקום שני חברי ארגון "השומר", באשמת ניסיון לנקום את דמו של יהודי שנרצח ליד ת"א. מ-1920 שימש המקום ככלא בריטי מרכזי. האסירים היהודים הראשונים בתקופת המנדט היו זאב ז'בוטינסקי, מפקד ההגנה היהודית בירושלים ו-19 ממגיני העיר. הם נעצרו בעת מאורעות תר"פ (1920), כשהגנו על יהודים מפני פורעים ערבים, ונדונו למאסר ממושך. בסופו של דבר שוחררו כעבור שלושה חודשים, בעקבות חנינה שהעניק הנצב העליון הראשון, הרברט סמואל.

בסוף שנות ה-30 החלו להיכלא במבצר חברי "הגנה" ואצ"ל, שנתפסו בעת פעולות נגד הבריטים והערבים. ב-1938 נכלאו בעכו 38 אנשי אצ"ל (הל"ח), שנעצרו בשעת אימונים. ב-29 ביוני 1938 הועלה לגרדום נדון יהודי ראשון, איש אצ"ל שלמה בן-יוסף. כעבור כחודש וחצי הועלה לגרדום איש ה"הגנה" מרדכי שוורץ, שהורשע ברצח ערבי.

באוקטובר 1939 נכלאו בעכו 43 חברי ה"הגנה" (המ"ג), שהתאמנו במסגרת קורס מפקדי מחלקות ביבנאל. הם נדונו לעשר שנות מאסר, ואחד מהם - למאסר עולם. מאוחר יותר הומתק גזר-הדין לחמש שנים, ובפברואר 1941 שוחררו כולם.

בריחה מכלא עכו נחשבה משימה בלתי אפשרית. על המקום שמרו 150 שוטרים וקצינים, רובם ערבים. זקיפים עמדו על הגגות והחומות, חמושים במקלעים וברובי ציד. בחצר ובמסדרונות בין התאים, פיטרלו שומרים עם אלות. ליד המבצר ניצב בניין משטרה, ובו כוח בריטי גדול מצויד בשריוניות. כח זה יכול היה להגיע למבצר בתוך דקות. האוכלוסיה הערבית היתה עויינת ליהודים, וסביב העיר היו מחנות צבא בריטיים גדולים.

רעיון הפריצה והבריחה מהכלא עלה לראשונה בדצמבר 1946, כשלמקום הובאה קבוצה של לוחמי אצ"ל, שנלכדה בבת ים שעה שחזרה מפשיטה. הרעיון הפך מוחשי יותר לאחר שמספר אנשי אצ"ל נידונו למוות. תלייתם של ארבעה - דב גרונר, מרדכי אלקחי, יחיאל דב דרזנר ואליעזר קשאני, ב-16 באפריל 1947 - רק הגבירה את המחויבות למבצע.

לאחר משא ומתן ממושך בין אצ"ל ולח"י, סוכם כי אצ"ל יבצע את הפריצה. המבצע תוכנן בקפדנות על ידי קצין המבצעים של אצ"ל, עמיחי פגלין, שסייר בעיר מספר פעמים מחופש לערבי.

באותה עת היו בכלא 163 אסירים יהודים, מהם 89 לוחמי המחתרות (61 אנשי אצ"ל, 25 אנשי לח"י ו-3 אנשי ה"הגנה"). בנוסף הוחזקו במקום 460 אסירים ערבים, כולם פליליים. נקבע, כי בפריצה ישוחררו 41 בורחים בלבד (30 מאצ"ל ו-11 מלח"י), על פי האפשרות למצוא להם מקומות מסתור בחוץ. לקראת הפעולה הוברחו לכלא בתוך חבילות מזון מטעני חומר נפץ, נפצים ופתילים. מהם הכינו האסירים שני מטעני חבלה וכ-30 רימוני התקפה. הבורחים צוידו גם בלבוש אזרחי.

הפעולה בוצעה ביום ראשון, 4 במאי 1947, יום לפני דיון באו"ם על שאלת ארץ-ישראל. יום א' היה יום פגרה לבריטים, והמתכננים העריכו כי רבים מהחיילים ומהשוטרים יהיו בחופשה, והכוננות תהיה נמוכה. יחידת הפריצה, ובה 23 לוחמים לבושים במדים בריטיים, נסעה לעכו בשיירה של כלי רכב, צבועים בצבעים ובסמלים בריטיים. השיירה הגיעה למבואות עכו סמוך לשעה 4 אחה"צ, ושם התפצלה. מספר חוליות נשלחו לחסום כבישים וגשרים, והשאר נעו לעבר המבצר.

כוח הפריצה הגיע למבצר מבלי שהשומרים הבחינו בו. חבלנים הצמידו לקיר שני מטעני חבלה, במשקל 25 ק"ג כל אחד, ובשעה 16:22 פוצצו המטענים. במקביל פוצצו האסירים את שערי הברזל במסדרון המוביל למחסן הנפט והקימו מחסום אש ועשן על ידי הבערת נפט בחצר. השומרים, שפתחו באש מקלעים ורובים, שותקו על ידי רימונים.

בתוך דקות הצליחו כל הבורחים לצאת מהמבצר, ועימם גם יותר מ-200 אסירים ערביים. הבורחים היהודים עלו על שני טנדרים והחלו בנסיגה. הם נאלצו להתעמת עם ערבים מקומיים, שניסו לעצור בעדם. אחד הטנדרים נתפס בידי יחידה בריטית שהיתה במקום. אנשי הטנדר נפגעו מיריות הבריטים וחלקם נשבו. השבויים הוכו באכזריות בידי הבריטים והובאו לתחנת המשטרה. לא הוגשה להם עזרה רפואית, וכמה מהם נפטרו מפצעיהם. ליד המבצר לכדו שוטרים בריטיים חמישה לוחמים מכוח החסימה, שהמתינו בעמדותיהם.

הבורחים ואנשי כוח הפריצה הגיעו לפנות ערב לאזור קיבוץ דליה. אחד מהם מת מפצעיו. בלילה הגיע הכוח לבנימינה, שם הוחל בפיזור האנשים למקומות מסתור. הבריטים פתחו מייד בחיפושים נרחבים בצפון, אולם איש מהבורחים לא נתגלה. בסך הכל הצליחו להימלט מכלא עכו 29 אסירים יהודים (22 אנשי אצ"ל ו-7 אנשי לח"י). 9 אנשים נהרגו ו-11 נלכדו.

למבצע הבריחה היה ערך כפול: מוראלי ותעמולתי. הפעולה פגעה ביוקרתם של כוחות הביטחון הבריטיים והעלתה את מוראל לוחמי המחתרות. היא עוררה הדים בכל העולם ותוארה כ"פריצת הכלא הגדולה בהיסטוריה". ברם, אצ"ל איבד בה כמה מטובי המפקדים והלוחמים - ביניהם מפקד המבצע, דב כהן.

ב-28 ביולי 1947 העלו הבריטים לגרדום שלושה מהלוחמים שנתפסו: יעקב וייס, אבשלום חביב ומאיר נקר.

במלחמת העצמאות חסמה עכו את הדרך מחיפה ליישובים היהודים בגליל המערבי. כמה נסיונות של ה"הגנה" לתקוף אותה נכשלו, בשל סיועם של הבריטים לערבים בעיר.

ב-17 במאי 1948, החלה ההתקפה המכרעת על עכו, אברע פלוגות חי"ר מחטיבת כרמלי, בסיוע מרגמות דוידקה ומרגמות 3 אינטש, תקפו את העיר, בסיוע אש מגבעת נפוליאון. מבצר המשטרה שותק בפצצות פיא"ט.

הקרב נמשך 18 שעות אך הכוחות לא הצליחו לפרוץ אל העיר. הוחלט להפעיל נגד התושבים לוחמה פסיכולוגית: משוריין מצויד ברמקול הקיף את העיר וקרא לתושבים להיכנע, ובמקביל נשלח שבוי ערבי, שקרא גם הוא לתושבים להודיע על כניעה.

הלחץ הפסיכולוגי נשא פרי והערבים שבמבצר נכנעו. הדבר איפשר לכוחות התוקפים להשתלט עליו. בלילה הגיע כומר מהעיר העתיקה, שהודיע על נכונות הנצורים להיכנע וביקש לדעת את תנאי הכניעה. עם בוקר ה-18 במאי 1948 נכנס גדוד 22 של חטיבת כרמלי לעיר העתיקה והניף את דגל ישראל על מבצר עכו.