מנזר סן סימון

מנזר סן-סימון, השייך לעדה היוונית-אורתודוכסית, ניצב על גבעה בחלק המערבי של שכונת קטמון בירושלים, וחולש על שכונות רחביה וקריית שמואל. באפריל 1948 ישב בו כוח ערבי חזק של כ-300 לוחמים, חמושים ברובים, במקלעים ובמרגמות ומצוידים בתחמושת רבה. הם הובאו מסוריה, עיראק, משכם ומחברון, ובראשם עמד אבו דאיה, קרוב משפחה של מפקד הכוחות הערביים באיזור ירושלים, עבד אל-קאדר אל-חוסייני.

הערבים ביצרו את המנזר והקיפו אותו בגדר תיל. הם הקימו עמדות חיפוי, תירגלו התקפות והתאמנו בלחימה בשטח בנוי. מדי פעם היו יורים על יהודים ברחביה, מתוך הבניין או מעמדות סמוכות. במקום היו גם מספר משוריינים, ששניים מהם נלקחו שלל מהכוח היהודי בשיירת נבי-דניאל.

ללוחמי הפלמ"ח היה ניסיון מועט בלבד בלחימה בשטח בנוי, ניסיון שנרכש בעיקר בקרבות בשייח-ג'ראח ובניסיון נפל לכבוש את קטמון. בשני הקרבות נפלו חללים רבים. כדי לא להיגרר למלחמת התשה בשטח בנוי, הוחלט להבקיע את קטמון בציר בלתי-צפוי: מנווה שאנן דרך עמק המצלבה, ואז להיאחז במנזר סן-סימון. המשימה הוטלה על אנשי הגדוד הרביעי של חטיבת פלמ"ח "הראל" (גדוד "הפורצים") בפיקודו של המג"ד יוסף טבנקין. טבנקין התמקם במוצב בנווה שאנן, והכוח של המ"פ מרדכי בן-פורת היה אמור לפרוץ למנזר. המפקדים האחרים של הכוחות היו המ"פ אלי סלע וסגנו המ"מ דוד אלעזר (דדו) המ"מ רפאל (רפול) איתן (לימים היו שניהם רמטכ"לים) אורי בן-ארי (לימים תא"ל אורי בן-ארי, ממפקדי השריון הבכירים ומפקד חטיבת הראל במלחמת ששת הימים) ומפקד הפלוגה המסייעת, בני מהרשק.

בליל ה-30 באפריל יצאו הלוחמים לעבר המנזר. הם נתקלו באש כבדה של הכוח הערבי, אולם למרות האש והנפגעים הצליחו להגיע למנזר ופרצו פנימה. במשך שעה ארוכה התנהלו במקום קרבות קשים ועקובים מדם מחדר לחדר, בסכינים, בכידונים וברימונים. בסיום הקרבות נסוגו הערבים כמאה מטר מהמנזר והתבצרו בבניין בן 3 קומות, משם הזעיק מפקדם, אבו-דאיה, כוחות תגבורת להתקפת נגד.

הערבים צלפו אל המנזר באש מדויקת וקטלנית. שישה חיילים שעמדו על הגג נהרגו, והשביעי שנפצע, המשיך להפעיל את המקלע לבדו. הקשר האלחוטי לא פעל, חומרי העזרה הראשונה אזלו, וכך גם רוב התחמושת. לוחם אחד, שנשלח למנזר עם אספקה ותחמושת, הצליח להגיע אליו.

לבסוף הבין אלי סלע, שהיה המפקד הבכיר בתוך המנזר, כי אנשיו לא יוכלו להחזיק מעמד. כניעה לא באה בחשבון, כי היה ברור שתוביל לשחיטה. סלע החליט לפצל את הלוחמים שנותרו משתי הפלוגות לשלוש קבוצות. הפצועים שהיו מסוגלים ללכת, ואיתם משמר חיפוי, נצטוו לנסות ולפרוץ מהבניין; אחריהם יבואו שאר האנשים שעוד עמדו על רגליהם, וישאו עימם פצועים ככל שיוכלו. סלע וחמשת המפקדים שלו היו אמורים להישאר עם יתר הפצועים לחפות על הנסיגה, ואחר-כך למקש את המנזר ולפוצצו על עצמם.

הקבוצה הראשונה יצאה. מתוך 30 אנשים, הצליח רק אחד להגיע חי למקום מבטחים. כשהתכוננה הקבוצה השנייה לצאת, התקשר אבו-דאיה לחאג' אמין אל-חוסייני, והתחנן בפניו שירשה לו להפסיק את ההתקפה, משום שאנשיו קרובים להתמוטטות. השיחה נקלטה על-ידי אנשי המודיעין של ה"הגנה", ותוכנה נמסר לנצורים באלחוט. הם התבקשו להחזיק מעמד ולא לסגת. בתוך שעה החלה האש הערבית לדעוך. עם ערב שלח מטה ה"הגנה" תגבורת לחיילים שבמנזר.

הקרבות הקשים גבו מחיר דמים כבד מאוד מלוחמי הגדוד הרביעי. מתוך 120 איש שהסתערו על המנזר נהרגו 40 ו-60 נפצעו. רק 20 יצאו מהמנזר בכוחות עצמם.

עמידת הלוחמים הערבים העידה על רמת אימון טובה מאוד. הם הציבו את כלי הנשק במקומות נכונים וידעו לנצל היטב את הנשק ואת פני השטח. עם זאת, ניכרו אצלם חוסר מוטיבציה וחוסר גיבוש בפיקוד, באירגון ובמנהלה. בשל כך נתערערה אמונתם ביכולת העמידה שלהם, והם החליטו לסגת. כיבוש קטמון היווה כישלון טקטי ופוליטי לערבים, ואחריו החלה בריחה המונית של התושבים הערבים אל מחוץ לירושלים.