רוחמה

רוחמה היתה הישוב היהודי הראשון בנגב (1911). אך היא נעזבה שלוש פעמים והוקמה ברביעית רק ב-1944 כקיבוץ של השומר הצעיר.

בכל שנותיה חיה רוחמה המבודדת על האקדח והרובה. בתחילה - אקדח של ארגון "השומר", אחר כך רובים של ארגון ה"הגנה" ובמלחמת העצמאות, סביב הרובה של צה"ל. מרוחמה יצאו המתיישבים במבצע 11 הנקודות בנגב. ברוחמה הוקם גם שדה התעופה המרכזי ששימש את צה"ל במבצעי "אבק", בהם הוטסו אלפי אנשים וטונות של ציוד להגנת הנגב מפני הצבא המצרי.

הקרב על חירבת מאחז, אחד התלים החולשים על שדה התעופה ברוחמה, הפך לאחד מסיפורי הגבורה והנחישות במלחמה על הנגב. הקרב תועד גם בספרו של נשיא מצרים, עבד אל-נאצר, שהיה אחד ממפקדי הכח המצרי שהסתער על הגבעה. "מעולם לא פחדתי, כפי שפחדתי בקרב הזה", הודה בזכרונותיו.

רוחמה הוקמה כחווה חקלאית עבור אנשי אגודת "שארית ישראל" במוסקווה. שמה נגזר מל הפסוק בספר הושע: "וזרעתיך לי בארץ ורחמתי את לא רוחמה (ב' כ"ה) את החווה נבחר לנהל ר' צבי הירשפלד מראשון-לציון והוא אכן הפריח את המקום עד פטירתו ב-1917.

אחד מעקרונות החווה היה: עבודה עברית. אחת מתוך שתי הפועלות שעבדו באותה עת בחווה, היתה ציפורה זייד, ממייסדות "השומר" ורעייתו של השומר האגדי אלכסנדר זייד: "אדמת רוחמה הוצפה בפרחים. כאילו היתה מרבד הדור. בצאתי לשדה הייתי שיכורה מן הבושם והריחות החריפים שנישאו באוויר," סיפרה לימים.

רוחמה היתה מבודדת מאוד. בעיקר משום כך, הוחלט לצמצם את שטח החצר לחמישה דונם בלבד ולהקיף אותה בחומת טיט וחצץ, נוסח חצרות הגליל. מסביב לה נקבעו עמדות הגנה. עובדה זו לא מנעה מהבדואים להתנכל לישוב. הסיבה: הללו נעלבו מסירוב ההנהלה לקבל את "הגנתם".

הירשפלד החליט למסור את השמירה לארגון "השומר", שאך החל לפעול. ההתנפלויות נפסקו, ובמשך תקופות מה, אף שררו יחסי כבוד הדדיים. ראשון השומרים במקום היה צבי נדב, מראשוני הארגון.

במלחמת העולם הראשונה, נהנתה רוחמה מבידודה הגיאוגרפי. הגידולים עלו יפה וגדודי הצבא התורכי לא הגיעו אליה, עד שלהי המלחמה ממש. עובדה זו נוצלה על-ידי אנשי השומר כדי לרכז ברוחמה נשק ממקורות שונים (בדואים ויחידות תורכיות נסוגות). הנשק הועבר אחר כך צפונה, לאנשי "השומר".

באוקטובר 1917, כאשר התורכים היו כבר בנסיגה, הגיעו למקום סוכני חרש עת'מניים בחיפוש אחר אנשים שהיה להם קשר כלשהו ליוסף לישנסקי, מראשי מחתרת הריגול ניל"י. הסתבר שלישנסקי היה קודם שומר במקום. הז'נדרמים אסרו את כל העובדים והביאום בשלשלאות לכלא באר-שבע. הבדואים ניצלו את ההזדמנות ושדדו את החווה, על כל תכולתה.

רוחמה היתה הנקודה היהודית הראשונה בה דרכו רגלי החיילים הבריטים משחררי א"י. הם נתקבלו בזרועות פתוחות. אך דווקא השלטון הבריטי לא חיזק את ביטחון הישובים היהודים בנגב. אליהו גולומב, שהיה במלחמת העולם הראשונה קצין בגדוד העברי של הצבא הבריטי, דרש ממפקדו שיעניק הגנה לנקודות הישוב המותקפות על-ידי שכניהן. לדבריו ניצלו הערבים את שנות התוהו שבאו בעקבות חילופי השלטון, כדי לתקוף ישובים יהודים. לאחר שננזף על התערבותו, החליטו גולומב והחיילים היהודים בגדוד לצאת ולסייע לרוחמה, בלא אישור. סיפר לימים אליהו גולומב: "כאשר הגענו למושבה רוחמה, כבר היתה זו מוקפת ערבים שהמטירו עליה אש. רק כאשר הופענו אנו ופתחנו עליהם באש מכונת יריה, התפזרו המתנפלים ונפל בהם קורבן אחד".

בשנות ה-20 וה-30 היתה רוחמה מיושבת לסירוגין. אחרי מאורעות תרפ"ט עמדה רוחמה זמן מה בשממונה, ורק באוקטובר 1933, חזרו וגילו בה עניין המוסדות המיישבים. חלק מאדמות החווה נרכש על-ידי בנק ובאותה שנה כבר ניטע בה הפרדס הראשון בנגב.

הבעלים החדשים העדיפו להעסיק ערבים, כדי להיפטר מטרדות הפועל היהודי המאורגן וגם כדי לפתור את בעיית השמירה, שנמסרה גם היא לערבים. במקום לא נותר ולו פועל יהודי אחד, לבד משני משגיחים. עם פרוץ המרד הערבי ב-1936 (המאורעות) עקרו הערבים את הפרדס ועשו פחמים מגזעי העצים. בשלהי אוגוסט 1936, פשטו בדואים על רוחמה והיא נעזבה בשלישית.

רק ב-1 במארס 1944, עלה על הקרקע ברוחמה קיבוץ של תנועת השומר-הצעיר. בשל ריחוקו, שימש הקיבוץ בשנים הבאות בסיס חשוב של ה"הגנה", ואף נערכו בו קורסי מפקדים. בקיץ 1946, ערכו הבריטים מבצע חיפוש יסודי במקום, אך לא מצאו את הסליקים של הנשק.

שלושה חודשים לאחר מכן, התרכזו ברוחמה המתיישבים שיצאו בלילה למבצע 11 הנקודות. המבצע סימל את הקשר ההדוק שבין ההתיישבות לבין המאבק על גבולות הארץ. כדי למחות נגד תוכנית מוריסון-גריידי, שנועדה להפקיע את הנגב הדרומי לצרכי הבריטים, עלו באוקטובר 1946, במבצע פתע, 11 נקודות בדרום ובנגב. במלחמת העצמאות הגנו הנקודות הללו על הדרך לתל אביב ולירושלים.

בשלהי שנת 1947 כבר ישבו בנגב כ-1500 יהודים, (מול כ-120 אלף בדואים וכפריים). היהודים ישבו ב-26 קיבוצים. 20 מהם - צעירים, מבודדים ודלים באנשים, בתשתיות ובנשק.

עד 1947 היתה האחריות הפיקודית על הנגב בתחום סמכותו של מחוז הדרום ב"הגנה". מחוז זה השתרע מת"א ועד רביבים. הפיקוד על המרחב הענק היה בהכרח בלתי יעיל ובספטמבר 47' הוא פוצל לשניים. הקו המפריד בין המרחבים היה כביש מג'דל (אשקלון) - בית גוברין. האיזור הצפוני נמסר לאחריות "גבעתי" והדרומי - לפלמ"ח. כח פלמ"ח זה שימש גם גרעין ל"חטיבת הנגב". מפקדת החטיבה הוקמה בקיבוץ ניר-עם, אך מחנה האימונים החטיבתי - מוקם ליד רוחמה. המחנה, שכונה "דאפו", הספיק להכשיר שלושה מחזורים, שפוזרו בגדודים. אחר כך עברה גם המיפקדה לרוחמה.

במאי 48', עם הפלישה המצרית לנגב, נותק, למעשה, חלק זה ממרכז הארץ. חטיבת הנגב המתוגברת היתה הראשונה שהתנגשה עם הצבא המצרי הסדיר, שלווה במתנדבים מעזה. את המצור ניתן היה לפרוץ רק בעזרת מטוסים. לכן הוכשר ליד רוחמה מסלול נחיתה והמראה פרימיטיבי והוא ששימש בסיס ל"מבצע אבק", במסגרתו הועברה אספקת מזון ונשק חיונית לישובים בנגב.

"אבק", היה מבצע התובלה הגדול ביותר של חיל-האוויר במלחמת העצמאות. המבצע נערך בין ה-23 באוגוסט 48' לבין ה-21 באוקטובר 48'. כל זאת לקראת ותוך כדי "מבצע יואב", לפריצת ההסגר המצרי על הנגב. במסגרת מבצע אווירי רחב היקף הוצאו מן הנגב כל חיילי "חטיבת הנגב", שלחמו שמונה חודשים ברציפות, והורדו אליו מחזית הצפון כל אנשי חטיבת הפלמ"ח "יפתח". מפקד החטיבה היה מולה כהן, חבר אלונים, והוא זה שפיקד גם על הקרבות בחירבת מאחז, שהוזכרה בתחילה.

חירבת מאחז היתה אחד מארבעה תלים שחלשו על איזור מסלול הנחיתה ברוחמה. כדי לאפשר המשך הטיסות, הוחלט להשתלט על התלים ולהציב בהם משלטים. אור ל-8 בספטמבר 48' יצאה, איפוא, פלוגה מהגדוד הראשון ותפסה, כמעט ללא קרב, את שלושת התלים. המצרים התעשתו ופתחו במאמץ כבד להחזיר את התלים לשליטתם. בינתיים, כבש הגדוד השלישי את תל-חירבת מאחז, על כביש פלוג'ה (פלוגות) באר-שבע.

היה זה תל חסר יחוד, לא גבוה במיוחד ונעדר מימצאים ארכיאולוגיים. אבל דווקא סביבו ניטשה אולי המערכה הכבדה ביותר של חטיבת "יפתח" בנגב. בקרב הזה, בתחילת חודש אוקטובר 48', עבר התל מיד ליד שלוש פעמים. היתה זו לחימה אינטנסיבית וקשוחה מאוד, בהשתתפות מטוסים ושריון. בסופו של דבר נותר התל בידי לוחמי הפלמ"ח.