רכש

העיסוק ברכש היה חשאי ביותר, כיוון שנגד את חוקי המנדט הבריטי, שאסרו על רכישת כלי נשק והחזקתם. המחזיקים בנשק היו צפויים לעונשים קשים ולהחרמת הנשק. עשרות אנשי הגנה שנתפסו במהלך הובלת נשק ואחזקתו, נשפטו לתקופות מאסר ארוכות.

בימיה הראשונים של ההגנה הושג הנשק ביוזמה מקומית של אנשי יישובים. הנשק נשאר בדרך כלל ברשות הישובים והושאל לצורכי ההגנה. נשק שנרכש בידי ההגנה חולק או נמכר ליישובים וכספי התמורה שימשו לרכש נוסף.

השגת אמצעי הלחימה חייבה דרכי רכישה שונות בארץ ובחוץ-לארץ ושיטות הברחה מגוונות לארץ. בשנות הארבעים היו שלושה מקורות מרכזיים להשגת כלי נשק:

1. נשק ותחמושת נרכשו בכסף מכל מי שהיה מוכן למכרו בארץ ובחו"ל. עודפי ציוד צבאי ממלחמות העולם, הראשונה והשניה, היו מקור מרכזי לרכישות באירופה ובארה"ב.
2. במלחמת העולם השנייה נאסף נשק שנותר בשדות הקרב, והובא לארץ באמצעות המתנדבים הארץ-ישראלים, חברי ההגנה ששרתו בצבא הבריטי.
3. כלי נשק ותחמושת שנגנבו ממתקנים ומחנות של הצבא הבריטי. הברחת הרכש לארץ התבצעה בדרכים שונות וחייבה פתרונות מתוחכמים ויצירתיים.

לדוגמה, באחד ממבצעי הרכש המוצלחים בשנותיה הראשונות של ההגנה, הועברו 15 מקלעים בינוניים, מוסתרים במערבל בטון לנמל בירות ומשם בעגלות לכפר גלעדי. מאוחר יותר הוברח הנשק בתוך מטענים של עולים, בחביות מלט, במנועים ובמכונות כביסה.

כתוצאה מתנאי הרכש היו רוב אמצעי הלחימה מיושנים ולא הייתה אחידות בכלים ובתחמושת. ערב מלחמת העצמאות התברר שאין די בנשק שהשיגה ההגנה עד כה.

בהוראת דוד בן-גוריון הוגדל מאוד תקציב הרכש ואנשיו נדרשו להגביר את קצב הרכישות ולכלול בו נשק כבד לסוגיו: תותחים, רכב משורין ומטוסים. אמצעי הלחימה שנרכשו החלו להגיע לארץ בהיקף גדול החל מאפריל 1948.

בהמשך מלחמת העצמאות נדרשו אנשי הרכש להתגבר על האמברגו שהטיל האו"ם על מכירת ציוד לחימה לצדדים הלוחמים. פעולות הרכש הגדולות התבצעו במדינות הגוש המזרחי, בעיקר בצ'כוסלובקיה, שלא קיימו את האמברגו ובארצות הברית, תוך עקיפת האמברגו. לארץ הועבר נשק כבד שנאגר באירופה שכלל מטוסים, טנקים, זחל"מים ונשק אנטי טנקי.

נרכשו גם מערכות לייצור נשק, בעיקר בארה"ב, שאיפשרו ייצור עצמי של נשק ותחמושת.