שפיים

בתום מלחמת העולם השניה, כאשר התברר היקף האסון הגדול שפקד את העם היהודי, החל המאבק להבאת שרידי השואה ארצה. אניות המעפילים, שיצאו מנמלי אירופה באמצעות המוסד לעליה ב', ניסו לחמוק מהצי הבריטי ולהגיע לחוף בטוח בא"י.

לא כל אתרי העגינה בחופי א"י היו מתאימים להורדת מעפילים בחשאי. כדי להוריד לוף תוך זמן קצר מאות אנשים - נדרשו התנאים הבאים: נתונים ימיים נאותים (עומק, העדר סלעים) ריחוק ממתקני חוף של הבריטים, קירבה לישוב יהודי בו ניתן להעלים את הבאים ועוד.

כאתרי הורדה שימשו אזורי החוף של טנטורה (דור) נהריה, קיסריה, חיפה בנימינה, עמק חפר, נתניה, הרצליה, תל-אביב, נבי-רובין, ניצנים ומג'דל (אשקלון). חוף קיבוץ שפיים, היה אחד החופים העסוקים ביותר בתקופת ההעפלה, בעיקר בראשיתה.

קיבוץ שפיים שוכן בחוף השרון, כ-5 ק"מ מצפון להרצליה. השם "שפיים" מקורו בפסוק מספר ישעיהו ("אפתח על שפיים נהרות"). הקיבוץ נוסד ב-1935 על-ידי גרעיני תנועת "החלוץ" מרוסיה, פולין ולטביה. בשפיים התבססו על גידולי שדה, רפת ובית-מרגוע פופולרי. בשנים שלפני קום המדינה, שימש הקיבוץ כאחד מבסיסי הפלמ"ח - וערב קום המדינה התקיימה בו, כאמור, פעילות עליה אינטנסיבית בלילות.

משנת 1945, הפכה ההעפלה, אחד המרכיבים הראשיים במאבק הישוב על עצמאותו. המעפילים הפכו לוחמי הקו הראשון. מאבקם זכה לאהדה בעולם והיה גורם מכריע בהחלטה על חלוקת א"י. בין 1948-1945, העפילו לא"י מאירופה בדרך הים כ-80 אלף ניצולים ב-66 הפלגות.

הישוב היהודי בא"י נחלץ כולו למשימה. ה"הגנה" אירגנה את הכוחות. מאות ואלפי פעילים, אנשי המוסד לעליה ב', אנשי הפלי"ם (שהשיטו את הספינות) מתנדבי הישוב בצבא הבריטי, ה"גדעונים" שקיימו את הקשר האלחוטי, אנשי ההורדה בחופים ורבים אחרים - "נשאו את עמם עלי שכם", כדברי המשורר נתן אלתרמן.

ההעפלה ("הבלתי חוקית") החלה עוד בראשית שנות ה-30. חוף קיבוץ שפיים היה בין חופי ההורדה הראשונים. האוניה הראשונה שעגנה מולו היתה "אטראטו ב'", שיצאה מאיטליה עוד לפני מלחמת העולם השניה. האניה הגיעה לחופי א"י בלילה שבין ה-15 ל-16 בינואר 1939, ועל סיפונה היו 300 מעפילים. "אטראטו ג'", הגיעה חודש מאוחר יותר. גם היא יצאה מאיטליה וגם על סיפונה היו 300 עולים. אטראו ד', ה', ו' - אותה אניה שיצאה מאיטליה ומרומניה לסירוגין - שבה ופרקה מעפילים מול חופי שפיים.

האניה "אטרטו ז'", שיצאה מרומניה בסוף מאי 1939 - לא הגיעה ליעדה. היא נתפסה על-ידי משחתות בריטיות והוחזרה על 400 נוסעיה. ארוע זה הפסיק לזמן רב את השימוש בשפיים כחוף הורדה. הוא חודש רק בספטמבר 1945, כאשר הגיעה מאיטליה האניה "פטר א'" ועל סיפונה 168 איש.

האניה האחרונה שהגיעה לחוף שפיים היתה "ברל כצנלסון", שיצאה מיוון ועל סיפונה 211 איש. האניה נתפסה על-ידי הבריטים, תוך כדי הורדה. למרבה המזל, ספינות המשמר הבריטיות הגיעו רק אחרי שכל העולים ירדו לחוף. נלכדה רק הספינה עצמה יחד עם שתי סירות פלי"ם, ובהן 12 בחורים שעסקו בהורדת המעפילים. בעקבות מקרה זה חיבל הפלמ"ח בשתי תחנות משטרה בריטיות בקרבת החוף: גבעת אולגה וסידנא עלי. הבריטים הגיבו בהטלת עוצר על שפיים, כפר חוגלה וגבעת-חיים.

מאז לא הגיעו יותר ספינות לשפיים, אך גם לא לחופים אחרים. החל מינואר 46', נתפשו עשרות אוניות מעפילים בעודן בלב ים, תודות לשכלולים טכניים ויתר הקפדה של הבריטים. רק שלוש ספינות בודדות הצליחו להסתנן לחוף ת"א. נוסעי האוניות שנתפשו נכלאו בקפריסין או בעתלית. חלקם הוחזרו לארצות המוצא או לאי מאוריציוס. החשובה והידועה ביניהן היא "אקסודוס" (יציאת אירופה).

מיפקדת ה"הגנה" היתה ממונה על הורדת המעפילים בחופי הארץ. כל מבצע הורדה היה מתואם ומאורגן באמצעות רשת קשר, שפעלה בין אירופה וא"י ובין החוף לאוניות עצמן. כאמור, בכל מבצע נטלו חלק מאות אנשים: יחידות מרחביות של ה"הגנה", חברי הישובים הסמוכים וכן יחידות הפלי"ם, שאנשיהן ביצעו את ההורדה בפועל.

וזה היה הנוהל: הספינה היתה מתקרבת קרוב ככל הניתן לחוף. מעפילים שידעו לשחות נתבקשו לקפוץ למים ולשחות לחוף. אחרים ירדו לסירות ההצלה או נישאו על גבם של המורידים. בינתיים איבטחו את איזור ההורדה יחידות פלמ"ח וחי"ש. יחידות גדנ"ע וחיל המשמר (חברי "הגנה" קשישים יותר) סייעו בתפקידי סיור, אבטחה ופיזור העולים בין ישובים יהודים. נקודה זו היתה חשובה ביותר, שכן בסופו של דבר הצלחתו של מבצע הורדה נמדדה על פי מידת ההצלחה של פיזור העולים והיטמעותם בישובים.

תפקיד חשוב מילא הש"י (שירות הידיעות של ה"הגנה"). פעיליו ריכזו מידע על תוכניות בריטיות למלחמה בהעפלה - בעיקר, בכל הנוגע למארבים הימיים. הש"י הנחה את מרכז "המוסד לעליה ב'" כיצד להערים ולחמוק מהאנגלים.

חוף שפיים נבחר כחוף הורדה עוד בתחילת ההעפלה, בשנות ה-30, בזכות שורה של יתרונות גיאוגרפיים וימיים. עם זאת, ההורדה בשפיים נחשבה לקשה בגלל קירבתה לתחנת המשטרה הבריטית בסידנא עלי. נדרשו הכנות מורכבות כדי לקדם אפשרות של התערבות בריטית. למשל: בכל מבצע הורדה היו מתקינים על החוף תחנת אלחוט. את התחנה קישרו, על ידי טלפון שדה, אל החוף ממש ואל התחנה בת"א, בה ישבו מפקדים של ה"הגנה". לאניה שבלב הים אותתו בסימנים מוסכמים: פנס אדום דולק באופן קבוע, פירוש הדבר שיש להמתין בלב ים, עד שיתחלף ללבן. פנס אדום וחמישה נצנוצים - פירושם שיש סירות.

נחמן כרמי היה בתקופה מסוימת מפקד יחידת המשמר בשפיים. בתקופה זו ביצע שמונה הורדות לחוף. בזכרונותיו הוא כותב: "כאשר היתה מתקבלת הודעה על אניה, הייתי מודיע מייד על ביטול חופשות. תפקידנו היה לחזור ולבדוק את שבילי המעבר שאיתרנו מראש ולוודא שלא נתפשו על-ידי בדואים נודדים. בדקנו גם את החוף, שמא הגיעו אליו דייגים ערבים מזדמנים. המהירות - היתה גורם מכריע. הצלחת המבצע היתה תלויה תמיד בשאלה באיזו מהירות נוריד ונפזר את המעפילים. לכן הכנו מראש את הישובים ואת דרכי המילוט. הכל בקפדנות רבה. זה לא מנע, כמובן, חיפושים של הבריטים בישובים, ואחד מהם אף בוצע בתקופתי, בשפיים עצמה. הקיבוץ הושם תחת עוצר והחיילים נכנסו פנימה בניסיון לאתר מעפילים מוסווים.

זו היתה תקופה של סיפוק רב. נשאנו את עמנו עלי שכם, והברחנו אותם בשבילים עקלקלים, באישון לילה, למקום מבטחים, שם קיבלו ארוחה הולמת ולבבות יהודים חמים."