עין חרוד

קיבוץ עין-חרוד, מראשוני הישובים בעמק יזרעאל (1921), היה מראשיתו מרכז בעשיה הבטחונית של ה"הגנה". בשנות ה-20' - 30', היה מעורב בבניית מערכי הגנה וברכישת נשק. ב-1938, אירח את מיפקדת "פלגות הלילה", SNS, של וינגייט, הקצין הבריטי ידיד הישוב.

בעין-חרוד, קיבוץ מרכזי של העליה השלישית, התגבשו, שלב אחר שלב, תורות לחימה יחודיות, שאיפיינו לאחר מכן את הפלמ"ח ואת צה"ל. בשנות ה-20 ריכז את נושא הביטחון בעמק, חיים שטורמן, חבר קיבוץ עין-חרוד וחבר ארגון "השומר". שטורמן היה דמות חשובה בהתפתחות הבטחונית בישוב. הוא היה מרכז ה"הגנה" ומיוזמי התיישבות "חומה ומגדל". לידו התגבשה קבוצת חברים שסייעה לו ברכישת נשק ואיחסונו בסליקים. כן עסקו חברי ועדת הביטחון הגושית בנושא ההתבצרות, במיוחד בתקופת המאורעות 1922 ו-1929.

ישראל בן-אליהו, חבר עין-חרוד, נבחר ב-1930 להיות מפקד גוש חרוד, והחל לבנות ולקיים אימונים סדירים בנשק לחברי הקיבוצים. במתבנים וברפתות הוקמו קירות כפולים. בין קיר לקיר הונחו חבילות תבן לצורך בידוד. כך נוצרו מקומות לימוד ואימון שניתן היה להתאמן בהם בלא חשש שמישהו מבחוץ יישמע.

אימונים "המוניים" התקיימו בנושאי נשק, באליסטיקה, עזרה ראשונה ועוד. בן-אליהו מעיד בזכרונותיו כי חדרי הלימוד היו נרחבים עד כדי כך, שניתן היה לבצע בהם גם חלק מאימוני השדה.

באימונים עלו, לראשונה, בעיות יחסי הגומלין שבין מפקד לפקודו. אנשי העליה השלישית, רבים מהם רומנטיקנים סוציאליסטים, התקשו להסתגל למידרג צבאי היוצר בדרך הטבע אי שוויון חברתי. "התגברנו על כך" כותב בן-אליהו, "תודות לגישה החברית ומפני שהאנשים ראו שאין דרך אחרת".

החברות הצעירות, שמרביתן עברו אימון נשק קל, לא הסתפקו בכך. הן הרימו קול צעקה ודרשו שוויון באימונים. ביחוד, רצו ללמוד הפעלת נשק כבד יותר, כמו רימוני רובה. בן-אליהו מודה כי הוא וחבריו היו בין המתנגדים. מרכז ה"הגנה" נדרש על-ידי החברות להתערב. החברות לא הסתפקו וביצעו פעולות שיכנוע אישיות. לבן-אליהו לא נותרה ברירה. בעל כורחו נאלץ לפתוח קורס מיוחד לבחורות.

על הקורס פיקדה חברת ה"הגנה" רחל פרידלנד, שנשלחה על-ידי מרכז האירגון. החברות באו על סיפוקן. בן-אליהו מודה: "מן הראוי לציין שרחל, ויתר החברות, היו כמעט תמיד יותר אחראיות בפעילות לעומת הבחורים. גישתן היתה אחראית ונבעה מעומק הלב. הן רצו מאוד ללמוד, למדו בשקידה וגם ידעו. בעיקר הצטיינו החברות בקליעה למטרה". עם זאת, ממהר מפקד הגוש לציין: "בתוך תוכי לא קיבלתי גישה זו. לדעתי, היה בזה ביזבוז זמן וכח, מבלי שיהיה סיכוי שברגע שנזדקק תוכלנה החברות לקחת חלק פעיל. ואכן, המציאות הוכיחה שגישת החברות היתה מופרזת..."

בגוש עין-חרוד, התפתחה גם "תעשיית" נשק פרימיטיבית. תעשיית כדורים, שהוחל בה עוד לפני "המאורעות" של 1939-1936, קיבלה תנופה מסוימת. התפתחה גם "תעשיית" תיקוני הכלים המקולקלים והחלפת הפיקות. למפקד הגוש נרכשה מכונית כדי שיוכל לנוע בין הנקודות. החברים, שהיו רגילים ללכת ברגל או לדווש באופניים - סרבו להתרגל לתופעה הבורגנית. המכונית הוחלפה באופנוע.

פיקוד הגוש, בתיאום עם המרכז, דאג לשורה של נושאים נוספים: התבצרות, החסנת נשק, יחסים עם ערביי הסביבה ורכישת נשק חדש.

תפישת הלחימה היתה הגנתית באופיה: בגבור המתיחות - מתגברים את העמדות ואת הבתים וממתינים לאויב. בן-אליהו מציין, כי הרעיון "הנועז" להוציא יחידות אל מחוץ לגדר הישוב כדי לפגוש את האויב בשטחו, בטרם יגיע, נתקל בחוסר הבנה ועורר ויכוח עז. "אנשים פחדו לצאת מהנקודה. הם האמינו, שביטחון הישוב תלוי בכח ההגנה שבפנים, וחששו לגורל היוצאים אל מחוץ לנקודה".

הוויכוח התנהל בעיקרו בין ותיקי עליה ב' לבין הצעירים, והזמן עשה את שלו. "ההתקפה על הקיבוץ השכן תל-יוסף, הוכיחה עד כמה חשוב קיום כח מחוץ למשק", טוען בן-אליהו. ואכן, בתחילת "המאורעות" (36'-39') שוכנעו גם המתנגדים שיש הכרח בהפעלת כח חמוש מחוץ לגדר. קראו לו "כח יוצא" והוא אכן החל לצאת אל מחוץ לשטחי הקיבוץ.

אלא שתורת היציאה אל מחוץ לגדר, שמבשרה היה יצחק שדה, זכתה לפיתוח וליטוש מקצועי דווקא מגורם בלתי צפוי: קצין מודיעין בריטי בשם אורד צ'ארלס וינגייט. המקום: קיבוץ עין-חרוד, הזמן: שיא תקופת "המאורעות" 1938, שכונו על-ידי הערבים: "המרד הגדול". העובדה שווינגייט, מייסד "פלגות האש", שכונו לאחר מכן "פלגות הלילה המיוחדות (.S.N.S) קבע את המיפקדה שלו בעין-חרוד, בלב העמק, איננה מפתיעה. קפטן אורד צ'ארלס וינגייט, היה בן למשפחה סקוטית שרבים מבניה שירתו את האימפריה הבריטית. הוא נולד בהודו ב-1903 וחונך ברוח פוריטנית חמורה. סיפורי התנ"ך ומזמורי תהילים שימשו לו חומר קריאה ראשון.

עם פרוץ המאורעות בארץ-ישראל, צורף וינגייט, בסתיו 1936, לשירות המודיעין במטהו של גנרל דיל, מפקד הכוחות הבריטיים בארץ-ישראל. הוא הוצב בחיפה, במיפקדה הממונה על איזור הגליל.

וינגייט חיפש מגע עם היהודים, עליהם קרא עד אז בשקיקה רק בתנ"ך. ואכן, כעבור זמן קצר נפגש כבר עם ד"ר חיים ויצמן, עם דוד בן-גוריון, עם משה שרתוק (שרת) ועם אליהו גולומב. גם בפניהם השמיע את תוכניתו להקמת צבא עברי.

הקצין הבריטי התמיר ויפה התואר, שהתעניין והתעמק במלחמות בני-ישראל עם מלכי כנען וחי את מראות הארץ - נראה בעיניהם איש תמוה. עם זאת, העמיקו את הקשר עמו. וינגיט יצא לסיורים באיזור הצפון, כדי לקבוע סדר עדיפויות לפעילות נגד הכנופיות הערביות שתקפו מתקנים בריטיים (ובמיוחד את קו הנפט) וישובים יהודיים. הצעתו הראשונה היתה: להקים בעין-חרוד את "מחלקת משמר צינור הנפט". מטרתה: לשמור על צינור הנפט, שהוביל את הנוזל השחור מעיראק לחיפה ואשר פוצץ שוב ושוב על-ידי הכנופיות בקטעים שונים.

המחלקה שהוקמה, מנתה 18 חיילים בריטים וקצין וכן 24 אנשי פו"ש. המחלקה הפכה לפלוגה ועם הזמן הוחלף גם השם: כך נוסדו "פלגות הלילה" המהוללות, שיצאו לפעולות ליליות מיוחדות נגד כנופיות ערביות שפעלו בעמק - ופגעו גם בבסיסי היציאה שלהם, בכפרים.

בשלב זה החלה להתפתח תורת לחימה חדשה, רעננה ומפתיעה שחלקיה שימשו, כאמור, את הפלמ"ח וצה"ל. ביסוד השיטה: קבוצות קטנות ומאומנות של לוחמים, הנעות בלילה במהירות ומנחיתות מהלומות פתע על כוחות האויב. "לילה הוא נשק התקפה" - כתב וינגייט במחברתו, בבית החולים, לאחר שנפצע בפעולה. "הנשק המתאים לשימוש בלילה הוא: הרימון והכידון. צריך לשאוף, איפוא, למגע קרוב עם האויב. זה יכניס ללב המורדים הכרה ברורה שהלילה שוב איננו מסתור למזימותיהם וכי ניתן להשיגם בכל מקום".

וינגייט יסד שלוש פלגות: האחת חנתה באפיקים, בפיקודו של צבי ברנר, השניה - בתל-עמל, בפיקוד אברהם יפה (לימים אלוף פיקוד הצפון) והשלישית בעין-חרוד - בפיקוד ישראל כרמי. וינגייט קבע, כאמור, את מיפקדתו בעין-חרוד, כמוהו כגדעון השופט, שהיכה בפלישתים במעין חרוד. וינגייט רצה לקרוא לפלגות הלילה בשם עברי: "כח גדעון". בסוף 1938 יסד וינגייט פלגה נוספת בכפר יונה, בפיקודו של ישראל כרמי שעבר מעין חרוד, הפלגה פעלה בשרון ובשומרון.

ב-10 ביולי 1938, ביצעו פלגות הלילה את הפעולה בכפר דבוריה, לרגלי הר תבור. על פעולה זו, שמטרתה היתה לסגור על הכפר בלילה ולהשמיד עם שחר את אנשי הכנופיות בו, קיבל וינגייט את אות השירות המצוין - DSO - והועלה לדרגת מייג'ר (רס"ן). הפלגות המשיכו בפעולות רצופות ונמרצות, שצימצמו מאוד את יכולת הכנופיות לפגוע בצינור הנפט ובישובי העמק.

לווינגייט ושיטתו היו גם מתנגדים. מפקדו הבריטי של חיל הספר, לא סלח לו על כי הצליח להשיג ע"י כח קטן, מה שלא הצליח הוא להשיג על-ידי החיל המפואר עליו פיקד.

גם בין מפקדי ה"הגנה" הוותיקים היו שהתנגדו לשיטתו. הם חששו, שהפעילות ההתקפית הדינמית תלבה את אש המאורעות, תגביר את התמיכה בכנופיות מצד הכפריים ותרבה את מספר בני המשפחה שייצאו לנקום את דם ההרוגים. עם זאת, כאשר קיבל וינגייט את כל האישורים המתאימים, העמידה לרשותו ה"הגנה" את מיטב אנשיה.

"ספר ההגנה" סיכם את תרומת וינגייט כך: "וינגייט נתן תוקף ומשקל לרעיונותיו של יצחק שדה, שקודם לא הוערך על-ידי אנשי ה"הגנה". הוא השפיע על התפתחות כוחות המחץ של ה"הגנה"... השיטות והדרכים שלו מצאו ביטוי ואף שוכללו ופותחו בתכסיסי הפלמ"ח בשנות ה-40'.

במארס 44' נספה וינגייט בתאונת מטוס בבורמה, כשהיה מפקדם של הצ'ינדיטים, בדרגת מיג'ור ג'נרל.