ניר עם

בינואר 48', על פי דרישה של מיפקדת הפלמ"ח בנגב, הורה ראש אגף המבצעים, יגאל ידין להקים בקיבוץ ניר-עם את "בסיס התעופה בשביל הנגב".

באותה עת, עוד בטרם הקמת המדינה וצה"ל, התנהלו קרבות על דרכי התחבורה בארץ. הערבים איימו לנתק ישובים ואפילו אזורים שלמים של התיישבות יהודית. מן הניתוק והבדידות סבלו במיוחד ישובי הנגב המרוחקים. זו הסיבה שכבר בדצמבר 47', ביקש אהרון רמז, קצין המבצעים של שירות האוויר של ה"הגנה", להקים גף של הטייסת המגויסת בנגב.

מימוש הרעיון אז נדחה בגלל מחסור בטייסים, במטוסים, באמצעי קשר ובגלל בעיות תחזוקה. רק אחרי דרישה נמרצת וחוזרת של מפקדת כוחות הפלמ"ח בנגב, שישבה בניר-עם, הורה, כאמור, ידין על פתיחת בסיס ראשון של חיל-האוויר בנגב. כמפקד הבסיס מונה עזר וייצמן, בוגר חיל-האוויר הבריטי ולימים מפקדו של חיל-האוויר הישראלי ונשיא המדינה.

לבסיס, שנקרא אז "נספחת הנגב", הוקצו שני מטוסי "אוסטר", מתוך 21 מטוסים היו אז בארץ. שני מהנדסים של "סולל בונה", אליעזר בודנקין ואלכסנדר בסין, טיפלו בהכשרת מסלולי הנחיתה וההמראה, ובהקמת סוללה, בצורת ח', להגנת המטוסים. כן הוקם במקום צריף דו-קומתי. החדר התחתון שימש בית מלאכה. החדרון העליון והמרפסת - מגדל פיקוח.

בתחילה היו בטייסת הנגב שני טייסים. ב-12 במרץ 48', נוספו עוד שניים, יחד עם שלושה מכונאים. בתחילה חזרו המטוסים יום יום לשדה דב בת"א, אף כי טיסה לכל צד ארכה שעה וחצי. הסיבה: מחסור במטוסים גם באזורים אחרים בארץ. עזר וייצמן כתב אז לממונים עליו: "...קמצנות הזמן מעצבנת והורסת את הסיור וערכו"? מאוחר יותר, הוחלט, כאמור, כי שני המטוסים יחנו בניר-עם באופן קבוע.

על הטייסים הוטל, לטוס מעל צינור המים הראשי לנגב ולהבטיח שאין מחבלים בו. כמו כן היה עליהם לקשר בין כוחות הפלמ"ח בשטח, לבין הישובים המבודדים, להזעיק עזרה, במקרה הצורך, ולהתריע מפני כוחות אויב בשטח. במסגרת "טיסות חירום" איפשר המטכ"ל למטוסים להושיט עזרה דחופה, כגון: הבאת רופא, חילוץ פצוע, העברת מזון ותחמושת וציוד נדרש אחר.

אחרי פתיחת השדה בניר-עם (מסלול בן 800 מ' ומסלול משני בן 300 מ') הוקמו בנגב מנחתים נוספים. בינואר 48' אף נערכו השתלמויות למפקדי כיתות ומחלקות של הפלמ"ח ביסודות שיתוף הפעולה עם מטוסים קלים.

תחושת השותפות למעשה חלוצי, והיחסים האישיים הטובים שנרקמו בין סגל הטייסת לבין מיפקדת הנגב בניר-עם - הגבירו את ההזדהות של אנשי הטייסת עם המתרחש בנגב, ועם הלוחמים ואנשי הישובים. מדי ערב נערך תיאום לגבי המשימות של יום המחר ואחר כך התקיים בילוי בחברותא.

עזר ויצמן כתב כעבור זמן: "תקופת ארבעה חמישה חודשים שלי כטייס בפלמ"ח, במחיצתם של החבר'ה הנהדרים הללו, היא מן היפות בחיי. אהבתי ועודני אוהב בכל לב את האנשים האלה. את ערך החברות שבהם, את גילוי הלב, את היכולת ולהסתפק במועט, את הציונות העמוקה שלהם, שממעטים לנסח אותה במלים אבל מרבים לבצע אותה יום יום שעה שעה..."

במקביל להידוק הקשרים עם הנגב, הלך והתרופף הקשר של הטייסים עם טייסת האם בתל-אביב וההזדקקות לה נצטמצמה לצרכים קיומיים. עם הזמן, התרחב תפקיד המטוסים: הם ליוו שיירות, הטיסו מפקדים, הופעלו לצרכי מודיעין והיו ה"עיניים" של הסיורים. בנוסף לכך שימשו לתקיפה, תוך הפעלת מקלעים והטלת רימונים.

ב-10 במארס 48' כבר היו בנגב שמונה מנחתים: ניר-עם, בארות-יצחק, נירים, אורים, צאלים, רביבים, נבטים, בית-אשל, חלוצה ואחר כך יד-מרדכי. נעשה מאמץ אדיר להקים מנחת כמעט בכל ישוב בנגב. בן-גוריון, שייחס לנגב חשיבות ראשונה במעלה - הוא זה שדחף ושאול מאירוב-אביגור, הוא זה שביצע.

טייסת הנגב סייעה למיפקדת הנגב הרחוקה, למצוא פתרון לבעיות טקטיות ומינהליות שהתחבטה בהן. אך לא רק הצד התפעולי יצא ברווח - גם המורל. הופעת המטוסים עודדה את היישובים והפיגה, במידה מסוימת, את תחושת הבדידות שהעיקה על המתיישבים והמגינים כאחת.

אחד המבחנים הקשים של הטייסת, בתקופה שלפני ה-15 במאי, היה בעת ההתקפות על כפר-דרום, ערב הפלישה המצרית. עקב מצבו הקשה, ולמעשה ניתוקו, של הישוב, היו המטוסים אמצעי קשר וסיוע יחיד. מטוס הצליח להטיל פצצה על חורשה בה התרכז כח של תוקפים. כן הטיל המטוס ציוד לחימה ומזון לתוך חצר הקיבוץ. הסיוע האווירי לכפר-דרום נתן פיתרון מיידי למצוקה שנוצרה ב-11 במאי, כאשר הכח הקרקעי, שנשלח לכפר-דרום כתגבורת, התעכב והגיע רק ב-14.

הסיוע המיידי לישובים בנגב, היה חשוב יותר מהסיוע לישובים בצפון. ישובי הנגב היו אז בצעדיהם הראשונים. רובם עלו להתיישבות באוקטובר 1946, ללא ביסוס כלכלי. מספר חבריהם - מגיניהם לא עלה על 30. בין הישובים היה מרחק רב. דרכי העפר היו קשות למעבר והכבישים עברו, רובם, דרך מרכזי אוכלוסיה ערבית.

הישובים היו תלויים באופן מוחלט במקורות אספקה מבחוץ. אספקת המים לישובים היתה באמצעות קווים (צינורות) באורך 160 ק"מ, שעברו בשטחים שלא נמצאו בהם ישובים יהודים. הפגיעה בקווים היתה קלה והשמירה עליהם - קשה. לישובים לא היו מקורות מים אלטרנטיביים, וכל פגיעה בצינור היתה משאירה אותם ללא מים. כל תוספת כח לישוב היתה אמורה להגיע מבחוץ. עם זאת, חסרה היתה תשתית להחזקת האנשים וכל תגבורת הטילה עומס נוסף על מערכת האספקה הקיימת.

חשיבותם של המטוסים גברה עוד יותר כאשר הנגב נותק, למעשה, ממרכז הארץ. באותה תקופה, עם פלישת הצבאות הערביים, הוקמו עוד ועוד טייסות אזוריות והוכפפו לחטיבות החי"ר. "הכנף הצפונית" נועדה לפעול במרחב של גולני וכרמלי. בסיס הכנף נקבע במחניים. בסיסי המישנה היו ברמת-דוד, יבנאל ועין-השופט.

"הכנף התיכונית", הוצמדה לאלכסנדרוני, גבעתי ועציוני. בסיסה היה בכפר סירקין או בעין-שמר. כשדות חירום נקבעו השדות בהרצליה, רישפון, אבן-יהודה וקיבוץ מעברות.

במרחב הנגב הוקמה הכנף הדרומית. בסיסה היה בקסטינה (חצור) או בבית דראס. בסיסי המישנה והחירום שלה היו ברביבים, ניר-עם, בית אשל ובארות יצחק. היתה זו תחילת הפריסה של חיל-האוויר הישראלי.