שער-הגיא

באב אל ואד (שער-הגיא) הוא מעבר הררי צר, שבתוכו עובר הכביש הראשי מהשפלה לירושלים. המעבר נמצא כ-20 ק"מ מערבית לירושלים. במלחמת העצמאות היה שער הגיא נקודת מפתח בדרכן של שיירות האספקה לירושלים, התנהלו בו קרבות קשים של חטיבות הראל וגבעתי במטרה לפרוץ את המצור על ירושלים. איזור שער-הגיא והמשלטים החולשים עליו נכבשו, בסופו של דבר, בסדרה של מבצעים עקובי דם במסגרת מבצע "נחשון" באפריל-מאי 1948.

בתחילת מלחמת העצמאות, בשבוע הראשון של דצמבר 1947, פתחו הערבים בהתקפות נגד כלי רכב יהודיים, שנסעו בכביש ת"א-ירושלים, בעיקר בקטע שבין שער-הגיא והקסטל. האחריות לאבטחת התחבורה בכבישי הארץ, נמסרה לידי הפלמ"ח. המכוניות היהודיות נעו בשיירות קטנות, ולכל אוטובוס נוסעים שעלה לירושלים הוצמד ליווי מזוין. החוליה כללה בדרך כלל שני מגינים, לרוב בחור ובחורה. השניים התחזו כנוסעים רגילים באוטובוס. הנשק המפורק הוסתר על גופה של הבחורה, מחשש לחיפושי נשק מצד הבריטים. בצמוד לשיירה נסעו שתיים-שלוש מכוניות, ובהן לוחמים חמושים בכלי נשק וברימונים. את השיירות ליווה גם כוח חוקי - נוטרים מהמשמרות הנעים של משטרת היישובים העבריים, שהיו לכאורה כוח ביטחון ממשלתי, אך למעשה קיבלו הוראות מה"הגנה". הללו נסעו בטנדרים פתוחים, מכיוון שהבריטים לא התירו להם להשתמש במשוריינים.

בתחילת הקרבות נעו בכביש שער-הגיא מדי יום, ארבע-חמש שיירות, הלוך ושוב. רובן הותקפו. הערבים ירו לעבר השיירות ממרחק, לאחר שהניחו מחסומים ומוקשים לאורך הכביש.

בינואר 1948 החלו כוחות ה"הגנה" לשריין את השיירות. באמצע ינואר היו כל האוטובוסים שפעלו בקו משוריינים, וכן שוריינו תאי הנהג והמנוע של חלק מהמשאיות. בתחילת פברואר פעלו לאבטחת הדרך יותר מ-400 מלווים, שהשתמשו בנשק מועט. מדי יום עלו לירושלים שתיים-שלוש שיירות.

בסוף פברואר 48' הוחלט כי יחידות הצבא הבריטי ינועו רק בכביש לטרון-רמאללה, כדי להימנע מהסתבכות בקרבות. בעקבות זאת, החלו כוחותינו בהפעלת משורייני ליווי מתוצרת בית, שכונו "סנוויצ'ים", מאחר ששיריונם כלל שני לוחות פלדה, וביניהם לוח עץ. הסנדוויצ'ים היו חסרי גג, וכוסו רק ברשת נגד רימונים. בתחילה פעלו בכל שיירה שלושה משוריינים, ובהמשך - עשרה ויותר. כדי לפרוץ את המחסומים הערביים הופעלו משוריינים פורצי מחסומים וחבלנים, שנעו בראש השיירה. בתחילת מארס הופעל לראשונה גם מטוס סיור של שירות האוויר, שדיווח על הנעשה בדרך.

במארס 1948 גברו ההתקפות הערביות, ותכיפות השיירות לירושלים פחתה לכדי שיירה אחת מדי כמה ימים. ב-24 במארס הותקפה שיירה גדולה ליד תחנת השאיבה בשער-הגיא, סבלה אבידות ונאלצה לשוב לחולדה. למחרת, רוכזו מרבית המשוריינים שפעלו בקו, לצורך העברת שיירת אספקה גדולה לירושלים, וממנה לגוש עציון. השיירה, שכללה 40 מכוניות ויותר מ-10 משורייני ליווי, הצליחה להגיע לירושלים ב-26 במארס, וחלקה הגדול נשלח לגוש עציון.

ב-31 במארס הותקפה ליד צומת חולדה שיירה שיצאה לירושלים. הוחלט להחזיר את השיירה לחולדה, אולם כמה משוריינים ומשאיות שקעו בבוץ. הערבים החישו למקום תגבורות כדי לתקוף את השיירה התקועה. כוחות הליווי תפסו משלטים וחיפו על הנסיגה. לאחר כמה שעות של קרב חולצו רוב המכוניות. 24 לוחמים נהרגו.

במקביל, הותקפה פלוגת פלמ"ח שתפסה לילה לפני-כן את המשלטים שמצפון לשער הגיא. משהבינו הלוחמים כי השיירה לא הצליחה לעבור, נסוגו לנווה אילן. בסוף מארס 1948 היה ברור לראשי היישוב, כי שיטת הליווי הצמוד נכשלה. חלק ניכר מכלי הרכב הושמדו או אבדו, לוחמים רבים נפלו וירושלים נותרה מנותקת. הערבים העריכו, כי אם יתמידו במאבק על הדרך, יוכלו להכריע את העיר במצור.

ההכרח לפרוץ את הדרך לירושלים, הוא שהביא למבצע נחשון, בין ה-3 ל-15 באפריל, ובו כבשו כוחות ה"הגנה" קטעים לאורך הכביש הראשי.

ב-20 באפריל יצאה מחולדה השיירה הגדולה ביותר שאורגנה עד אז. היא כללה 350 כלי רכב, ונועדה להעלות לירושלים אספקה, וכן את לוחמי הגדוד החמישי של חטיבת הפלמ"ח הראל, שפעלו בגיזרה המערבית של הכביש, ואת מיפקדת החטיבה. נסעו בה גם דוד בן-גוריון ומפקד המבצע, יצחק שדה.

כשהגיע ראש השיירה לקטע דיר איוב-שער-הגיא, נפתחה עליו אש מהמארב. משורייני הליווי השיבו אש, ובמקביל פתחו באש לוחמי הגדוד הרביעי של חטיבת הראל ("הפורצים") שהחזיקו במשלטים הצפוניים של שער-הגיא. כלי הרכב הראשונים שנפגעו חסמו את הכביש, אולם האחרים עקפו אותם והצליחו לעבור. עד 10 בבוקר נותר באיזור שער הגיא רק כרבע מהשיירה. מספר מפקדים קיבצו סביבם כוחות וניסו לכבוש מידי הערבים משלטים שחלשו על הכביש. למקום הוזעקה תגבורת של הגדוד הרביעי ממעלה החמישה, ורק כעבור חמש שעות חולצו רוב כלי הרכב הפגועים. 14 לוחמים נפלו בקרב.

הדרך לירושלים נחסמה שוב בידי הערבים, והחל מצור שנמשך שישה שבועות. בתחילת מאי נעשה ניסיון נוסף לפתוח את הדרך, במסגרת מבצע "מכבי". גדוד 51 של גבעתי כבש כמה מהמשלטים בין חולדה לשער הגיא, וגדודים 4 ו-5 של חטיבת הראל תפסו את כל המשלטים שמצפון לכביש ירושלים-שער-הגיא וכמה משלטים דרומיים. ההתקפה על הכפר בית מחסיר, שממנו יצאו רבות מהכנופיות, נדחתה בגלל קשיים בהעברת ה"דוידקה" בשטח ההררי. הערבים הבחינו במתרחש ותיגברו את כוחותיהם באיזור.

בליל 9-8 במאי נעשה ניסיון לכבוש את המשלטים הדרומיים, אולם הוא נכשל. בלילה שאחריו נכבשו מספר משלטים דרומיים. ב-10 במאי פתח צבא ההצלה הערבי בהתקפות עזות, בסיוע תותחים, על משלטי שער-הגיא. במספר מקרים נערכו קרבות פנים אל פנים. בערב כבשו חיילי גדוד "הפורצים" את משלט "המסרק", מול אש מקלעים עזה. לקראת בוקר ה-11 במאי נכבש גם בית מחסיר. נמצאו בו חפצים שנבזזו מנוסעי השיירות.

באותו לילה פינו הבריטים את שתי תחנות השאיבה ליד שער הגיא, ולוחמי חטיבת הראל תפסו אותן מייד. כוח הנדסה הכשיר את הכביש הפגוע לתנועה. ב-12 במאי חידש צבא ההצלה את ההתקפה על משלטי שער-הגיא. ביום השלישי של ההתקפה, ה-14 במאי, בוצעו חמש הסתערויות, מלוות בהפגזה כבדה. כולן נהדפו.

ב-15 במאי הוצאו כוחות צבא ההצלה מהארץ והועברו להתארגנות בסוריה. קטע שער הגיא היה עתה כולו בידי חטיבת הראל. באותו לילה נכבשו גם לטרון ודיר איוב, שחלשו על הקטע המערבי של הכביש.

חיילי הלגיון הירדני, שפלשו לישראל מידי עם הכרזת העצמאות, פתחו בהסתערות לעבר איזור לטרון. ב-18 במאי הצליחו להשתלט על האיזור, והדרך לירושלים נותקה שוב. החל מצור מוחלט, שנמשך עד לפריצת הדרך העוקפת, דרך בורמה, בתחילת יוני.