רמת הכובש

קיבוץ רמת-הכובש, השוכן צפונית מזרחית לכפר-סבא, התפרסם בתולדות ה"הגנה", בעיקר בגלל חיפוש נשק ברוטאלי ביותר שנערך בו, ושעלה בקשיחותו על כל חיפוש שבוצע עד אז על-ידי הבריטים בישוב היהודי.

ב-16 בנובמבר 1943, בעת שהמלחמה באירופה היתה בעיצומה, הקיפו את הקיבוץ הקטן כוחות צבא ומשטרה בריטיים גדולים ביותר: גדוד חיל-רגלים הודי, מאות אנשי משטרה, שריוניות ומספר מטוסי סיור שחגו מעל. מטרתם המוצהרת היתה: לעצור עריקים מצבא פולין החופשית, שיחידותיו בפיקוד הגנרל אנדרס חנו אז בארץ כחלק מן הצבא הבריטי. כמו-כן דרשו מפקדי הכח מהקיבוץ להסגיר לידיהם, מייד, את כלי הנשק החבויים בסליקים ואת אנשי הפלמ"ח המתאמנים בקיבוץ.

הדרישה נענתה בסירוב מוחלט ובעקבותיו בא האות להסתערות. חיילים ושוטרים החלו להפוך את הקיבוץ על פניו. הם עקרו רצפות, הרסו קירות, חפרו באדמה, כדי למצוא את מבוקשם. את כל 150 הגברים בקיבוץ, ובהם אנשי פלוגה ד' של הפלמ"ח שלא הזדהו, ריכזו הבריטים, בכח, במכלאות מוקפות תיל. ההתנגשויות היו קשות ביותר: 14 חברים נפצעו, בהם אחד קשה. מספר פצועים, ובהם ש. ווליניץ ממייסדי הקיבוץ, שהיה פצוע קשה מאוד בראשו ממכות החיילים, הועברו לבית החולים הערבי בשכם, עוד בטרם הסתיימה הפעולה. בזכרונותיהם, מדגישים חברי הקיבוץ את אומץ הלב של חברות הקיבוץ, שהסתערו שוב ושוב על הבריטים, תוך שימוש בכל הבא ליד, כולל סירי מים רותחים.

החיפושים הנרחבים, בהם השתמשו הבריטים במגלי-מוקשים, פאר הטכנולוגיה דאז, לא העלו דבר, לבד מרימון אימון עקר, שנמצא במאהל פלוגת הפלמ"ח. המפקד הבריטי דרש ממוכתר הקיבוץ לחתום על המימצאים. מזכיר הקיבוץ סרב לחתום בטענה שלא נכח בחיפוש ואיננו יודע כיצד הושתל שם הרימון. על הדרישה מאנשי הפלמ"ח להיזדהות, ענו הכל: כולנו יהודים מארץ-ישראל. לפי אחת העדויות, שהו אז בקיבוץ כמה מן הצנחנים היהודים שהתאמנו למשימת הצניחה באירופה, בעורף הגרמני. ביניהם היתה גם חנה סנש.

החיפוש הברוטלי, שהסתיים בלא כלום, גרם הרס עצום בקיבוץ וזעם אדיר בישוב היהודי. הפרשה זכתה להד גם בחו"ל, למרות המלחמה שהשתוללה בעוז בחזית הרוסית. כל זה גבר, כאשר נפטר מפצעיו חבר הקיבוץ שמואל ווליניץ והותיר אחריו רעיה וילדה קטנה. הלווייתו הפכה למפגן של עוצמה וזעם יהודי נגד השלטון הבריטי. מנהיגי הישוב ומפקדי ה"הגנה" הביעו זעזוע ותחושת חרון עצומה. העתונים, שנאסר עליהם על-ידי הצנזורה הבריטית לפרסם את הפרשה, התעלמו מן האיסור. כאשר הוטל עליהם עונש, החליטו כל העתונים על שביתת מחאה. זו נמשכה 11 יום.

באותה שעה הוצפו המיפקדות הבריטיות במכתבי מחאה ועלבון שכתבו חיילים ארץ-ישראלים ששרתו כבר מספר שנים בצבא הבריטי. רבים כתבו כי הם מתביישים ללבוש את המדים שכה השתוקקו להם.

מדיניות חיפושי הנשק הבריטית, שהגיעה ברמת הכובש לשיא ברוטלי, ראשיתה עם פרסום "הספר הלבן" בשנת 1939, שהגביל את העליה ואת ההתיישבות. הבריטים חששו שהיישוב יתנגד בכח למדיניות האנטי-ציונית. חיפושי הנשק נערכו במספר שלבים מסתיו 39' - ועד קיץ 42'. הם נמשכו מחורף 42' (עם התרחקות הסכנה הגרמנית מארץ-ישראל) ועד פרשת רמת-הכובש בחורף 43'.

עוצמת המחאה על פרשה זו הביאה להפסקה בחיפושי הנשק עד לחורף 1945. אז החל השלב השלישי והאחרון בהתמודדות. מדיניות החיפושים, שנועדה להגביל את כוחו המזוין של היישוב, פגעה קשה ביהודי ארץ-ישראל שעמדו לצד הבריטים בתקופת המרד הערבי בארץ - 1939-1936.

החיפוש ברמת-הכובש סימל את התסכול יותר מכל. 15 ממייסדי הקיבוץ נהרגו בתקופת המאורעות, כאשר הערבים פתחו במתקפה על הישוב ועל הבריטים. חלק מן החברים נפלו בפעילות משותפת עם הבריטים נגד הכנופיות הערביות.

חברים אחרים התגייסו לצבא הבריטי ולחמו בצפון אפריקה ובאירופה. העלבון היה צורב גם בגלל העיתוי: ניסיון לקחת נשק הגנה מעם שנשחט באירופה.

ראשי הישוב וה"הגנה" האשימו את הבריטים כי הם רוצים להפקיר את שארית העם היהודי, שהתבססה בארץ-ישראל, בידי פורעים ערביים.

המחאה הועילה. אט אט חזרו החיים בקיבוץ למסלול הרגיל, אך לא לזמן רב. ארבע שנים לאחר הארוע הטראומטי, שוב נדרשו הנשים והילדים להתפנות מן המשק בגלל התקפות הלגיון והכפריים במלחמת העצמאות. האויב הגיע לפאתי הקיבוץ והמלחמה נמשכה באופן סטטי לאורך חודשים.

בראשית 1949 פתחו כוחות עיראקיים במיתקפה מרוכזת ונהדפו על-ידי כוחות חטיבת "גבעתי". אלה הדפו את האויב מזרחה, לעבר הגבעות של השומרון, בקרבות פנים אל פנים.

רק עם חתימת הסכם שביתת הנשק עם ירדן באפריל 49', בא השלום לקיבוץ.