רביבים

"ארץ לא נודעת" - כך כונה הנגב עד אמצע שנות ה-40. שלושת המיצפים - גבולות, רביבים ובית-אשל - שהוקמו בו בחורף 1943, נועדו להיות בסיסים לחקר האיזור ולהתערות בו. זו היתה החלטת המוסדות המיישבים, בתיאום עם ה"הגנה", ששנה קודם לכן פרסמה את תוכנית רוכל-לב לעיבוי ולחיזוק גבולות ההתיישבות היהודית הביטחונית בא"י.

מיצפה רביבים הוקם דרומית לבאר-שבע, על אחת הגבעות של נחל עסלוג', היום נחל רביבים, החשוב ביובלי נחל הבשור. בראשיתו נבנה המיצפה סביב חצר מוקפת חומה ובה שני חדרים, מגדל ביטחון בן שתי קומות, חדר אוכל ומטבח, נשקיה, חדרי שירות וכן סככות לכלי עבודה ולבהמות.

במיצפה היו 12 חברים, שתפקידם היה לסייע למודדים במדידת הקרקע הנרכשת סביב, לחרוש ולעבד את השטח. כן נדרשו להושיט סיוע בעבודות קידוח, לטפל במשק הבית ולשמור על המיצפה. עובדי המקום נחשבו כעובדים של המוסדות המיישבים וקיבלו שכר קבוע. נקבע כי המיצפה יהיה ישוב זמני, לכל היותר שלוש שנים. הוחלט כי לאחר שיילמדו תנאי האיזור ניתן יהיה להקים במקום התיישבות קבע.

לשטח עליו הוקם מיצפה רביבים - 30 אלף דונם - היתה היסטוריה ארוכה. כעשרים שנה קודם לעליית המיצפים, התעניין בקרקע יהושע חנקין, גואל האדמות הידוע. חברת "הכשרת הישוב", שבראשה עמד, רצתה לרכוש את האדמה להתיישבות יהודית פרטית. העיסקה לא יצאה לפועל בגלל הרעה פתאומית במצב הכספי של המוסדות הציוניים בארץ-ישראל.

עשר שנים מאוחר יותר, בשנת 1933, רכש את השטח החקלאי והסופר משה סמילנסקי, איש רחובות - עבור ידידים עשירים מאנגליה ומדרום אפריקה. לאסונם, פרצו המאורעות (36'-39') זמן קצר לאחר שהשטח הוכשר לעיבוד חקלאי ואי אפשר היה להמשיך בפיתוחו.

בפברואר 1940, פורסמו תקנות "הספר הלבן", האוסרות על יהודים לקנות אדמות בשטחים רבים בארץ-ישראל, לרבות הנגב. הקרן-הקיימת, בראשותו של יוסף וייץ, ניסתה שוב ושוב לעקוף את התקנות. ב-1943 הצליחה קק"ל לרכוש את הקרקע של סמילנסקי. חלק מן הבעלים נתנו את הקרקע כתרומה למוסדות המיישבים. וייץ השלים את ההשתלטות, על-ידי קניית קרקע נוספת משייח' השייחים של הבדואים. "ועל השטח הזה, יחד כ-30 אלף דונם, הוקם מיצפה רביבים", כתב לימים בזכרונותיו.

תוכנית המיצפים של יוסף וייץ היתה צנועה, אבל נועזת. אנשי המיצפים עתידים היו לקבל הדרכה חקלאית וגיאולוגית מטובי החוקרים בארץ, ותוך כדי עשיה, ללמוד הלכה למעשה את הבעיות שבפניהם.

ראשוני קבוצת רביבים (הקיבוץ המאוחד) באו מקרב תנועת "הנוער העובד" ומחניכי עליית הנוער בקיבוץ גבעת-ברנר. השם "רביבים", ניתן למיצפה על-ידי ברל כצנלסון. בדרך זו ביקש להדגיש את הזיקה של הגרעין החדש לקיבוץ האם. (ברנר ערך בשעתו בטאון בשם "רביבים").

באותן שנים התלבט מטכ"ל ה"הגנה" רבות בשאלה האם להתיר הקמתם של 10 מיצפים בנגב, כתוכניתו של וייץ. החשש היה שנקודות בנגב הרחוק, המאוכלסות כל אחת על-ידי 12-8 חברים, ומרוחקות זו מזו עשרות קילומטרים, עלולות להוות בעיה בטחונית במקום נכס לאומי. אף על פי כן, אישר המטכ"ל עליית שלושה מיצפים ב-1943, עם התרחקות סכנת כיבושה של ארץ-ישראל על-ידי הצבא הגרמני.

המיצפים הוקמו כ'מצודות' מוקפות חומת אבן. בחומה האטומה, כביכול, כלפי חוץ נחצבו חרכי ירי מוסווים, להגנה מפני כנופיות. שני סוגי נשק ניתנו לחברים: נשק חוקי, שסופק על-ידי השלטון הבריטי במסגרת חיל הנוטרים - מספר רובים איטלקיים ואקדח רקטות לאזעקת עזרה, ונשק בלתי חוקי, של ה"הגנה" שהוברח למיצפה בתחבולות והוטמן בסליקים שמחוץ לחומה. כן הוגנב מכשיר אלחוט (מקום מחבואו לא היה ידוע אף לאנשי המיצפה). באמצעות צופן סודי, התאפשר לחברים לקיים באמצעותו קשר מתמיד עם המוסדות שבמרכז הארץ.

שינוי לטובה במצב הבטחוני בנגב, חל עם עלייתן של 11 הנקודות, במוצאי יום הכיפורים 1946. מאוחר יותר עלו ושיפרו את המאזן עוד 5 נקודות, ביניהן - חלוצה, שעברה אחר כך למשאבי-שדה דהיום. זמן קצר לאחר מכן הונח לנגב קו המים והוקם כח נייד כדי לשמור עליו.

לקראת סוף שנת 1947, החל להסתמן שינוי בתפישה הבטחונית. הובן שיש להתכונן לעמידה לא רק בפני כנופיות מזוינות אלא גם בפני פלישה של צבאות סדירים. מפקדי הישובים נדרשו לתרגל יציאה מה'מצודות' והתארגנות להגנה היקפית, כל ישוב - על פי תוכנית המתאימה לו.

"סולל בונה" נרתם למשימה, ויחד עם חברי המיצפה נבנו ארבע עמדות מסביב לכל נקודה. הן איפשרו תצפית טובה, ושימוש יעיל בנשק קל. סביב רביבים נמתחה גדר תיל, עם קונצרטינות, וביניהן הונחו קופסאות שימורים כמוקשי דמה. היתה התלבטות כיצד לנהוג בנשק הלא חוקי, מכיוון שהאנגלים עדיין נעו בשטח. הוחלט להוציא את הנשק מהסליקים, שמחוץ לגדר, ולהכניסו פנימה לאחסון מתוחכם יותר בחביות שמן אטומות. את החביות קברו בעומק לא רב, על יד המערה ששימשה למגורי הראשונים. ליתר ביטחון פוזרו בחצר חלקי מתכת שונים כדי להטעות את מגלי המוקשים.

לאחר החלטת האו"ם בנובמבר 47' על חלוקת ארץ-ישראל, החלה המלחמה על הדרכים, גם בנגב. דרכי העפר שהוליכו למיצפה רביבים ולישובים האחרים, נחסמו על-ידי כנופיות מזוינות. לא ניתן היה עוד לעבור את באר-שבע בביטחון. האספקה לנגב המרכזי יכולה היתה להגיע רק מכיוון הנגב המערבי, עד שגם דרך זו הפכה מסוכנת. המצור על הנגב החל.

חברי רביבים, הגבירו את קצב האימונים. הפיקוד על הנגב הוטל על הפלמ"ח. המיצפים נדרשו להוציא את הנשק מהסליקים ולחלק אותו בין החברים. מכונת היריה הכבדה - שוורצלאוזה - היתה מצוידת בחגורת כדורים אורגינלית אחת. נסיון לתפור ולהתאים לה חגורת ברזנט, נכשל.

בינתיים נוצר צורך לשלוח את השוורצלאוזה עם תגבורת לחלסה, לחלץ חברים שעלו שם על מארב, בו נהרג אחד ממלווי הפלמ"ח - אהרון שטולף, ממעגן-מיכאל ונפצע קשה המא"ז של רביבים יוסף הפנר (16.12.47). נסיון החילוץ הביא תוצאות קשות. הקצין הבריטי, שפיקד על המחנה ששכן סמוך לביר עסלוג', סירב לתת אמבולנס לפינוי הפצוע. בינתיים נכנסו אנשי כנופיות למחנה ופתחו באש על הטנדר של רביבים שניסה לפרוץ החוצה.

חברים השיבו אש, אך שניים מהם - המוכתר של רביבים, אריה יחיאלי, והחבר ראובן וולטרה נהרגו במקום. הנהג, שניסה לפרוץ את מחסום השער, נורה ומת בדרך לבית החולים. המא"ז יוסף הפנר פונה, בסופו של דבר, לבית החולים הצבאי בג'וליס, נותח וניצל. חברי רביבים חשו אכזבה עמוקה מן העוינות של השכנים הבדואים והכפריים עמם ניסו לטפח יחסי שכנות.

בליל ה-15 במאי 1948, ישבו החברים בחדר האוכל והאזינו לרדיו קהיר. דקה אחת אחרי חצות, הודיע הרדיו חגיגית, כי ברגע זה עוברים כוחות מצריים את גבולות הארץ. "באותה שעה התחלנו להתבצר, וכל יד עובדת נתפנתה למלאכה", כותב בזכרונותיו אחד מוותיקי המשק. "הבנו שהעמדות הבולטות שהקמנו, יהיו בעיקר נקודות ציון לאויב. היה צורך להתארגן אחרת לגמרי. מבוקר עד ערב חפרנו תעלות קשר. לא עמדו לרשותנו אלא מכושים, טוריות ואתים. לא קל היה לחפור בסלע הגירי של הגבעה. העמקנו עמדות, וליד כל עמדה בנינו מקלט ללוחמים, שחוזק בצינורות השקייה שהוצאו מהשדות. כן בנינו עמדות למרגמות ועמדה אנטי אווירית."

הפלמ"ח תיגבר את כוחותיו בנגב וגם לרביבים הגיעו בחורים חדשים. אחד מהם, עולה מאנגליה שעבד כמטאורולוג בשדה התעופה בלוד, התעקש כי ניתן להכשיר ברביבים מסלול, לנחיתת מטוסים גדולים. ואכן, המסלול קם והיה וכך נפרץ, חלקית, המצור על הנגב, ובא הקץ לרעב שהחל לתת אותותיו בישובים.

בינתיים, נערך קרב על המחנה הבריטי בעסלוג' הסמוכה. המצרים כבשו אותו בפעולה מהירה, מייד עם הפינוי הבריטי, כדי להבטיח דרך פתוחה לכיוון ירושלים. מפקדי הפלמ"ח החליטו לכבוש את עסלוג' מידי המצרים. הפעולה הצליחה, אך 16 איש נהרגו, בהם שלושה חברי רביבים. בהמשך עמד המשק בתקיפות אוויר רצופות, אך החזיק מעמד.

רביבים שוחררה מהמצור רק במבצע "חורב" - אחרונה בין ישובי הנגב. צה"ל עבר אז למיתקפה בשטח מצרים.