אביחיל

הישוב אביחיל, השוכן 4 ק"מ צפונית לנתניה, נוסד ב-1932 ע"י חיילים משוחררים, ששרתו ב"גדודים העבריים" במלחמת העולם הראשונה. רבים מהם נשאו את ארגון שהגנה" על כתפיהם במשך שנות המנדט. בראשם היו אליהו גולומב ודב הוז, מייסדי ארגון ה"הגנה", ששרתו בגדוד הארצישראלי ("הראשון ליהודה").

הגדודים העבריים הורכבו ממתנדבים יהודים לצבא הבריטי, בתקופת מלחמת העולם הראשונה. ממשלת בריטניה הסכימה להקימם, לאחר מאמץ ולחץ מצד ההסתדרות הציונית בבריטניה, ובראשה - חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי. ארבעת הגדודים פעלו בין השנים 1921-1915. בין המתנדבים היו כאלה שהפכו, עם השנים, לאנשים ידועי שם: דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, יוסף טרומפלדור, זאב ז'בוטינסקי, פנחס רוטנברג ויעקב דורי, לימים רמטכ"ל ה"הגנה" ורמטכ"ל ראשון של צה"ל.

את המושב אביחיל הקימה קבוצה של "גדודאים", למעלה מ-10 שנים לאחר שחרורם מהשירות. הסיבה להתיישבות המאוחרת: החיילים המשוחררים, שראו עצמם כאנשי צבא מקצועיים, ביקשו להתיישב באזורים "קשים", כמו תל-ערד, ומול כפרים עוינים, כדי לעשות שימוש ביכולותיהם הצבאיות.

הגרעין הקשה של המתיישבים, שהיה מורכב ברובו מיהודים אמריקאיים, שהתנדבו לגדוד 39 והתאמנו לפני צאתם למזרח התיכון בארה"ב ובקנדה - דחה הצעות שונות להתיישבות "כלכלית" יותר. אך בחלוף השנים, הגיעו החברים לגיל 40, נוסדו משפחות ונולדו ילדים. במוסדות המיישבים טענו כי הקבוצה מבוגרת מכדי לצאת לספר, לכן הציעו לה להתיישב צפונית לנתניה, במסגרת עיבוי ישובי החוף. ההצעה נתקבלה לאחר לבטים רבים. קבוצת החלוץ עלתה ב-17 באוגוסט 1932 כדי להכשיר את המקום.

הגדודים העבריים פעלו בשם התנועה הלאומית של העם היהודי למען הגשמת מטרות הציונות. במלים פשוטות יותר: הם היו יחידה צבאית יהודית ראשונה אחרי 2000 שנה. היחידה התארגנה במסגרת הצבא הבריטי ויעדה היה: שחרור ארץ-ישראל מעול התורכים.

הקמת הגדודים, שאנשיהם היוו את התשתית האנושית-מקצועית המשמעותית ביותר בהקמת ה"הגנה", היתה בראש ובראשונה יוזמה של יחידים, שאליהם הצטרפו מאות צעירים יהודים מתנדבים מבריטניה, ארה"ב, קנדה, ארגנטינה וא"י. המייסדים הראשיים היו זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור. עמם פעלו גם פנחס רוטנברג וחיים ויצמן. הצעירים היהודים בעולם ראו בגדודים (שנקראו: הלגיון היהודי) הזדמנות מלהיבה להשתתף בשחרור ארץ-ישראל מעול התורכים. כן ביקשו לזכות בנקודות זכות אצל הממשלה הבריטית, בעת ההכרעה על גורלה של הארץ.

הגדוד העברי הראשון - גדוד נהגי הפרדות - גויס ב-1915 במצרים. התנדבו אליו צעירים יהודים, שנמלטו מארץ-ישראל או גורשו ממנה על-ידי התורכים. אסיפת הגדוד הראשונה היתה ב-3 במארס, באלכסנדריה, בהשתתפותם של זאב ז'בוטינסקי ויוסף טרומפלדור.

הגדוד אומן בחופזה ונשלח כיחידת תובלה לחזית גאליפולי, למורת רוחו של ז'בוטינסקי. אף שלא היה גדוד קרבי, שהה בחזית הקשה יותר מכל גדוד קרבי שקם אחריו. החיילים הובילו תחמושת, מים ואספקה בפרדות אל הקו הראשון. הגדוד סבל 63 נפגעים, מתוכם 8 הרוגים. את הגדוד החזיק סגן המפקד, יוסף טרומפלדור, שבאומץ רוחו שימש דוגמא ומופת.

למורת רוחו של טרומפלדור, פורק הגדוד זמן קצר לאחר שובו מגאליפולי. הוא הצטרף לז'בוטינסקי בלונדון, במגמה להקים גדוד חדש מצעירים יהודים מקומיים. הסיסמה היתה: התנדבו לגדוד יהודי קרבי והילחמו בחזית ארץ-ישראל.

ביולי 1917, הוקם הגדוד הלונדוני. ז'בוטינסקי עצמו התגייס כטירון, עבר את האימונים וזכה בדרגת קצונה. בלחץ יהודי בריטניה, שלא רצו כי היחידה תישא שם יהודי, קראו לגדוד, הגדוד ה-38 של "קלעי המלך". דווקא הגדוד הלונדוני, שכונה גם "גדוד החייטים" זכה להשתתף במערכה על ארץ-ישראל, כחלק מחיל המשלוח של הגנרל אלנבי.

הגדוד האמריקני גויס על-ידי דוד בן-גוריון ויצחק בן-צבי, התאמן בקנדה ובבריטניה, אך הגיע לחזית ארץ-ישראל קרוב לסיום המלחמה. חייליו הספיקו עוד להשתתף במערכות האחרונות בצפון הארץ. בסך הכל נפלו בקרבות, נפצעו או מתו מפצעים או ממחלות 26 מאנשי הגדודים העבריים. 13 קבלו אותות הצטיינות.

הגדוד הארצישראלי הוקם ביוני 1918. צעירי הישוב, ובראשם ברל כצנלסון, התגייסו בתקווה שיינתן להם להשתתף במערכה הסופית על שחרור הארץ. מתל-אביב וממושבות הדרום התגייסו כ-460 איש ואליהם צורפו כ-250 מתנדבים מן הישוב הישן בירושלים. בסופו של דבר מנה הגדוד 1,100 חיילים. הבריטים סרבו לקבל את המתנדבות שהביעו רצון לשרת בצבא ורק מספר קטן של בנות התקבל לתפקידי שירות בבית החולים הצבאי בדיר אל-בלח.

ב-30 ליולי 1918, נערך למתנדבים מסדר פרידה. פרופ' חיים ויצמן מסר להם בשם "ועד הצירים" דגל לאומי ובו מוטבעת הסיסמא "בשם עמנו בעד ערי אלוהינו". הגדוד הועבר למחנה אימונים במצרים וזכה לשם: הגדוד ה-40. כמפקדו נתמנה הקולונל אליעזר מרגולין. חיילי הגדוד התאכזבו מאוד כאשר הסתבר להם, כי לא ייזכו להשתתף במערכה המכרעת לשחרור ארץ-ישראל (ספטמבר 1918). הגדוד הגיע ארצה רק בדצמבר 1918 ומילא תפקידי אבטחה ושמירה.

ביום החתימה על שביתת הנשק, נפתח גם המאבק על המשך קיומם של הגדודים. ויצמן וז'בוטינסקי קיוו כי הגדודים יוכלו לגדול ולקבל על עצמם משימות ביטחון בארץ-ישראל. האכזבה היתה גדולה. בצמרת הפיקוד הבריטי שרר יחס לא נוח כלפי היהודים. יחס זה היה שונה מן הרוח שנשבה בממשלה הבריטית בלונדון. מיפקדת הצבא במזרח התיכון לא רצתה להיכנס לעימותים עם הערבים, לכן לא התלהבה מהמשך קיומם הפעיל של הגדודים.

מצב זה הביא להתפוררות הגדודים. רוב הלונדונים שבו לאנגליה, האמריקנים חזרו, ברובם, לארה"ב ורק חלק קטן נשאר להתיישב בארץ. אלה היוו את הגרעין לישוב אביחיל. התקווה להמשך קיום הגדודים התמקדה עתה בגדוד הארצישראלי. דווקא גדוד זה קיבל את הסמלים היהודיים, שכל המתנדבים רצו כל כך. הוא אף נקרא "הגדוד הראשון ליהודה". סמלו היה המנורה ובה הכתובת "קדימה", בעברית. מסדר היסוד של הגדוד נערך בדצמבר 1919, אולם הבחורים לא מצאו סיפוק בתפקידי השמירה שהוטלו עליהם. תסכולם גבר בראשית שנות ה-20, כאשר פרצו מהומות נגד יהודים והם לא הורשו לקחת חלק בהגנה עליהם. ז'בוטינסקי מחה על כך - ופוטר מהצבא. חיילי הגדוד יכלו להתנחם בכך שסייעו לישוב על-ידי הברחת נשק ממחסני הצבא הבריטי.

הגדוד התפרק ורק מפקדו, אליעזר מרגולין, עם גרעין קשה של 30 חיילים ומפקדים, נשאר במחנה סרפנד (צריפין) כדי לשמור על המסגרת, מתוך תקווה שיותר להם לגייס עוד מתנדבים.

ב-1 במאי 1921, כאשר פרצו מהומות ביפו (בהן נרצח הסופר י"ח ברנר) נתקבלה בגדוד קריאת עזרה מתל-אביב. קולונל מרגולין ואנשיו חשו לעיר והשתתפו בהגנתה, זאת - ללא אישור וידיעה של המיפקדה הממונה. בתגובה, אולץ מרגולין להתפטר ושארית הגדוד פוזרה. אליהו גולומב הודיע לז'בוטינסקי בלונדון שהגיע קיצו של הגדוד וביקשו לסייע בטיפוח כוחה של ה"הגנה" שהוקמה זה עתה.

ניתן לומר, לסיכום, שהגדודים לא מילאו את הציפיות המדיניות והצבאיות הגדולות שתלו בהם. עם זאת, הם איפשרו לצעירי הישוב ולצעירים יהודים בעולם לעבור הכשרה צבאית ולצבור נסיון קרבי מסוים.

השירות בגדודים העביר את בטחון הישוב מקומץ גיבורי-החיל של ארגון "השומר" החשאי, לשלב הבא, בו הפך בטחון הישוב לעניין ציבורי כללי ונישא על-ידי ארגון ה"הגנה". מייסדיו ורבים מבעלי התפקידים המרכזיים בו באו, כאמור, מן הגדודים.