מכון זיו (וייצמן)

מכון זיו ברחובות, לימים מכון וייצמן, נוסד ב-1934. המוסד סייע רבות ל"הגנה" ולתעש בתכנון ובייצור חומרי נפץ. ב-1947 היו מדעני המכון בין מקימי מחלקת המדע של ה"הגנה", ואחר-כך מראשי חיל המדע (חמ"ד).

המכון נוסד על-ידי לורד ישראל זיו, ממנהיגי יהדות בריטניה, לזכר בנו דניאל, כדי לטפח את המחקר בתחומי הכימיה והביולוגיה. את הקמתו יזם ד"ר חיים וייצמן, שבמקביל לפעילותו המדינית כראש התנועה הציונית עסק במחקר פעיל בכימיה. ויצמן גם היה המנהל הראשון של המכון וקבע בו את ביתו.

ב-1937 סייעו מדעני מכון זיו לתעש לעבור לייצור עצמי של חומר נפץ בשם "טן", ששימש למילוי רימונים. נוסחת חומר הנפץ הובאה מחו"ל על-ידי אליהו גולומב ונמסרה לניסוי במכון, כדי לבדוק את טיבו ואת האפשרויות לייצרו. לאחר ניסויים רבים, בראשות האחים ד"ר ארנסט וד"ר פליקס ברגמן, הצליחו מדעני המכון לייצר במעבדה 5 ק"ג מהחומר החדש. לאחר סדרה נוספת של בדיקות, הוחלט להשתמש בו בקביעות למילוי רימונים.

המכון לייצור טן הוקם ביקב הישן ברחובות, שהפך לבית חרושת "יפאורה". העבודה במפעל היתה כרוכה בסכנה, עקב השימוש בסוגים שונים של חומרים כימיים חריפים. במשך שנתיים, עד לסגירתו ב-1939, הספיק מפעל הטן לייצר מספר טונות של החומר, ששימש, כאמור, למילוי רימונים.

ב-1939 הקים המנהל החדש של תעש, ישראל זבלודובסקי-עמיר, ועדה כימית וועדה טכנית, שנועדו לתכנן יצורם של נשק, חומרי נפץ ואמצעים טכניים שונים. זה היה צעד ראשון להקמת גוף מיוחד למחקר ולפיתוח בתעש. בין אנשי הוועדה היו האחים ברגמן ממכון זיו. השניים היו במקביל מראשיה של "קבוצת המדע רחובות", שפיתחה אמצעי לחימה עבור ה"הגנה" - בניגוד לדעתו של ד"ר וייצמן, שטען כי על המכון להתרכז במחקר מדעי טהור. התא המחתרתי במכון, שהופעל על-ידי פליקס ברגמן, כלל מדענים יהודים מחו"ל וקבוצת מדענים מהאוניברסיטה העברית, בהם האחים ד"ר אהרון וד"ר אפרים קצ'לסקי-קציר.

תחילה עסקה קבוצת המדע בנושאים כימיים, כמו פיתוח טן וחומרי לחימה כימיים: גז מדמיע, פצצות עשן, פצצות תבערה ופצצות תאורה. מאוחר יותר סייעה בייצור תחמושת, מוקשים ותותח ללא-רתע.

תרומתם של אנשי מכון זיו לשיפור מוצרי תעש השתרעה על פני מישורים רבים. הם ליוו את התעש לאורך מסלול התפתחותו; כך, למשל, היו באים אל "החדר" ומדריכים את עובדיו בשיטות למילוי רימונים ולהרכבתם, מה שתרם רבות לשיפור טיב הרימונים ולייעול הליכי הייצור.

ב-1946, על רקע הפיתוחים המדעיים המרשימים במלחמת העולם השניה וסכנת המלחמה עם הערבים, הוקמה ב"הגנה" מחלקה חדשה לריכוז המחקר הביטחוני. המחלקה יצרה מגע עם כל המוסדות האקדמיים בארץ, שבהם בוצעה פעילות בלתי ממוסדת למטרות ביטחון. מכון זיו הפך לאחד ממרכזיה, כמו גם הטכניון והאוניברסיטה העברית. במהלך 1946 הופסקה פעילות המחלקה, בעקבות מחסור באמצעים כספיים למחקר.

בתחילת אוקטובר 1947 הורה דוד בן-גוריון לרכז את כל פעולות המחקר הבטחוני ברשות אחת, והוקמה מחלקת המדע של ה"הגנה". מטרתה היתה להגביר את תנופת המחקר והפיתוח הצבאי. ראש המחלקה היה פרופ' יוחנן רטנר, ובהנהלתה כיהנו מדענים ממכון זיו, מהאוניברסיטה העברית ומהטכניון. תקציבה השנתי של המחלקה היה גבוה יחסית - 10,000 לירות, ופעילותה המעשית התרכזה בידיהם של יבגני (ז'נקה) רטנר (המתכנן) ואהרון דונגי (המתאם והאחראי לביצוע).

מחלקת המדע פיתחה, בחמשת חודשי קיומה (עד להקמת חיל המדע) בקבוקי מולוטוב, מוקשים אישיים, מוקשי נעל, מטעני חבלה נגד כלי רכב, פצצות עשן, להביור, חומר דלק ללהביור ופצצות נ"ט לפיאט. בפברואר 1948 הוקמה במחלקה מעבדה למחקר פיסיקלי ואלקטרוני, שבה, בין היתר, ניסו לפתח טילים נגד טנקים ונגד חי"ר לטווח של 10 ק"מ.

ב-17 במארס 1948 הוקם חיל המדע (חמ"ד). החיל שריכז את כל צוותי הפיתוח הביטחוני, שפעלו למען ה"הגנה" במוסדות השונים בארץ, וגייס מאות מדענים צעירים למסגרת הצבאית. חמ"ד היה כפוף למחלקה המדעית במטכ"ל ה"הגנה" ושימש זרוע מבצעת שלה. למפקדו מונה שלמה גור (גרזובסקי).

בגלל חילוקי דיעות עם ד"ר וייצמן פורק בסיס חמ"ד במכון זיו ועובדיו עברו למכונים בגבעת רמב"ם, בגבול גבעתיים-ת"א ("הגבעה") ולבסיס כורדני בצפון. בין הפיתוחים הבולטים של חמ"ד במלחמת העצמאות: פצצות אוויר, מרגמות 6 אינטש, מצררים, מרעומים, חומרי נפץ והדף, משתיקי קול, מטען חלול, תותח ללא רתע ועוד. בסך הכל שירתו בחמ"ד 800 איש.

ב-1952 פורק חיל המדע, ותפקידיו עברו לרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל).