מכון א' (תעש)

מכון א' היה אחד המכונים הראשונים והמרכזיים של ה"הגנה" לייצור נשק. הוא פעל בשפת הים בת"א, בתוך בית חרושת לעיבוד עורות של האחים לבקוביץ'. היום עומדת במקום בריכת גורדון על מתקניה.

ריחות הצחנה שליוו את תהליך ייבוש העור, הרחיקו מן המקום סקרנים וסתם אנשים שבחרו לרדת לים, דרך רחוב הירקון. זו הסיבה שהמקום נבחר על ידי מנהל התעש במחתרת, ישראל עמיר, לשמש כמכון הייצור המרכזי של תל-אביב. זו גם הסיבה לכך שהמקום לא התגלה, ופעל בהצלחה 12 שנה (1948-1936). מנהלי המקום היו ישראל רבין, פסח אילון, יעקב זכאי ודוד ויצמן.

במקום ייצרו, תחילה, רימונים מסוגים שונים. אחר כך הוקם מכון להבראת כדורים (החלפת פיקות ישנות). במחצית שנות ה-40 יוצרה במכון הסידרה הראשונה של תת מקלע סטן, מתוצרת תעש. אחר-כך פעלה במקום גם נשקיה, שתיקנה כלי נשק של ה"הגנה".

בית החרושת היה מבנה אפור, בנוי בצורת ח', שאת חלקו הפתוח השלימו חומה ושער. אלה סגרו על חצר פנימית. מכון א' פעל באחד האגפים הפנימיים.

האחים לבקוביץ' היו חברי "הגנה" ותיקים ולא נדרש מאמץ רב לקבל את הסכמתם. תחילה הקצו אולם ייצור בפינה הדרום-מערבית של המפעל. בקור הדרומי של האולם נקבעה דלת ברזל ובה אשנב קטן. דרכו, ניתן היה להציץ החוצה ולראות מי מתדפק על הדלת. בתוך שקע בקיר נקבע מסמר קטן ורק עובדי המקום ידעו על קיומו. לחיצה על מסמר זה הפעילה פעמון. ליד הדלת בפנים הוקמה מחיצה. זו יצרה מעין חדרון קטן ששימש משרד. המחיצה גם סגרה על האפשרות של אורח, קרוא או לא, להציץ לאולם.

הבריכה לעיבוד עורות, שהיתה ממוקמת בצד המערבי של האולם, כוסתה בגג בטון והפכה למחסן הסודי של בית המלאכה. גג הבריכה שימש ריצפה של בית המלאכה. מעל פתח הירידה למחסן הציבו מכונת השחזה כבדה, אף היא על בסיס בטון. קשה היה לנחש, שאחד הברגים המחברים אותה לרצפה - משמש, בעצם, ציר והאחרים, בעת הצורך, מהדקים את המכונה למקומה.

לאולם הייצור הוכנסו מספר מחרטות ולצידן - ציוד נוסף שנדרש לעבודה. העובדים בבית המלאכה, מסגרים וחרטים מעולים, היו כולם חברי "הגנה" מסורים. הם עזבו מקומות עבודה קבועים ועברו לעבוד בתנאי מחתרת קשים, במבנה רווי ריחות חריפים, בתנאי שכר ירודים ותוך סכנת התגלות מתמדת.

במהלך השנים שוכללו אמצעי האזעקה. הותקנה מערכת שהדליקה נורות והפעילה מאווררים כדי להתריע בזמן על סכנה מתקרבת.

בצידו הדרומי של מפעל העורות, הוקם צריף ובו דלת כניסה רחבה. לכאורה שימש הצריף מוסך למכוניות, למעשה - היה פתח לחילוץ "הסחורה". בקיר הצריף, הגובל בבית המלאכה, הותקן ארון. בקיר שמאחוריו היה פתח מתאים. דרכו, באמצעות מברג, ניתן היה לפתוח מתוך בית המלאכה את דופן הארון. הוצאת "הסחורה" התנהלה כך: מכונית היתה נכנסת לתוך המוסך, אפילו באמצע היום. מתוך בית המלאכה היו פותחים את הדופן. כך היה נפתח אשנב מבית המלאכה למוסך ודרכו היו מעבירים לסליק, שבתוך המכונית, כל מה שהיה דרוש או פורקים ממנו חומר. עם סיום הפעולה היתה הדופן נסגרת והמכונית עוזבת את המקום ליעדה.

חיימק'ה גרמן, אחד העובדים המסורים במכון א', נקבע כממונה על מחסן הסתר. חיימק'ה נבחר גם בגלל היותו הנמוך בין העובדים. הוא היחיד שיכול היה להתהלך במחסן בקומה זקופה. עובדי המכון הציגו נורמות עבודה שהפכו דוגמה גם במכונים האחרים שקמו עם הזמן. הם היו מגיעים לעבודה מוקדם בבוקר ונשארים סגורים בפנים עד תום יום העבודה, אין יוצא ואין בא.

הקמתם של מכוני ה"הגנה" לייצור נשק, החלה לאחר שהארגון הגיע למסקנה כי הדרכים האחרות להשגת נשק, ובעיקר הברחתו מחו"ל, גניבתו מהבריטים וקנייתו מן הערבים שהיו מוכנים למכור - לא היה בהן כדי לענות על צרכי השורה והשעה. ה"הגנה" גדלה, קמו יחידות חדשות. החיכוכים עם הערבים לבשו אופי מכריע יותר. כניסה לייצור עצמי היתה רק שאלה של זמן.