יערות הכרמל
"יערות הכרמל" הוא שם כולל לאיזור המכונה היום "שוויצריה הקטנה" והמשתרע מחיפה - מזרחה ודרומה, כמעט עד הכפר הערבי פרדיס. בשנים שבטרם מדינה, שימש האיזור היפהפה והמיוער - בו שכנו כ-13 כפרים ערביים - מקום לאימוני ה"הגנה".
הישוב הבולט בשטח היום הוא קיבוץ בית-אורן, שעלה להתיישבות ב-1939 וחבריו אף סללו את הכביש המפותל, בו עולים עד היום לכרמל מצד מערב.
נסיון ראשון להתיישבות באיזור מיוער וסבוך זה היה עוד בשנות ה-20. הנקודה שנקראה "יערות הכרמל" היתה ספק חווה חקלאית, ספק משלט של שומרים על אדמות שנרכשו על ידי חברות יהודיות. הנקודה, הנמצאת כיום כשני ק"מ מבית-אורן, סבלה מהתנכלויות בלתי פוסקות של כפריי הסביבה. בתקופת "המאורעות" הותקפה שיירת מזון מחיפה לישוב, וארבעה מלווים, אנשי ה"הגנה", נהרגו. זמן לא רב לאחר מכן נהרגו 11 איש משיירה שניה. בעקבות הארוע, החליטו אנשי המקום לעזוב. מיפקדת ה"הגנה" בחיפה החליטה להפוך את הנקודה לתחנת קבע לקורסים רצופים ומתמשכים.
המקום המבודד התאים מאוד לייעודו ועד מהרה החלו להגיע אליו חניכים מיישובים בצפון. יש לציין, כי כבר ב-1925 התקיים ביערות הכרמל קורס מפקדים שכונה "קורס איטליה". לראשונה רוכז בו כל חומר ההדרכה הצבאית שתורגם מאנגלית, גרמנית, רוסית ופולנית. החוברת המיוחדת שיצאה אז, שימשה זמן רב כחומר הדרכה עיקרי ב"הגנה". קורסי הכשרה רגילים נמשכו לפחות חודש ימים. תחילה השתתפו בהם שלוש מחלקות של טירונים מצעירי חיפה וסביבותיה. הכוונה היתה שפלוגת אנשי "הגנה" נושאי נשק, תשהה באופן קבוע במקום, ותחזיק בו ובסביבה. המדריכים והחניכים שהגיעו מיד לאחר נטישת המתיישבים, גילו שהערבים הגיעו למקום לפניהם, והרסו אותו באופן שיטתי. נדרש מאמץ ניכר להכשירו למגורים.
אחת לחודש הגיעה למקום שיירת משאיות מלווה באבטחה. היא הביאה חניכים חדשים ומזון, והחזירה את בוגרי הקורסים. לאחר עזיבת השיירה, היו שערי המחנה ננעלים. הם חזרו ונפתחו רק לאחר חודש ימים, עם שוב השיירה.
צוות המדריכים לא עזב את המקום במשך חודשים, והניתוק היה קשה ביותר. במקום לא היה רדיו. החשמל לא פעל, והקשר היחיד עם העולם החיצון היה האיתות בפנס לעבר עתלית. "קיבלנו מזון במשורה", סיפר לימים אחד המדריכים, "ואת החסר מילאנו בשפע הפירות שצמחו באיזור. המחנה היה כה מבודד עד כי הידיעה על פרוץ מלחמת העולם השניה, הגיעה אלינו רק אחרי חודש."
כאשר הפך המקום למחנה אימונים, התעוררו קשיי פיקוד עליו. כזכור, אחת השיירות למקום הותקפה ממארב ו-11 מנוסעיה נהרגו. בין ההרוגים היה גם משה בלט, מפקד משלט יערות הכרמל. מותו יצר בעיית פיקוד. ה"הגנה" חיפשה אדם מתאים להחליפו, אך לא מצאה. דרוש היה אדם בעל תכונות פיקוד מיוחדות, שיהיה מקובל על האנשים שגרו שם. בעלי משפחות סרבו לקבל את התפקיד. רווקים לא נמצאו. בשלב זה, הציע מישה פלוטקין, ממפקדי ה"הגנה" בחיפה, כי הנער מאיר (זרו) זרודינסקי בן ה-16 יקבל על עצמו את התפקיד. זרו, לימים אלוף וראש אג"מ בצה"ל, היה אז תלמיד ביה"ס הריאלי. ראשי ה"הגנה" בחיפה היו ספקנים. אמנם זרו היה ידוע כנער חסון, אינטליגנטי ובעל ביצועים מרשימים, אך היה ספק אם אנשי יערות הכרמל יקבלו מנהיגות של בן 16.
פלוטקין הצליח לשכנע את ד"ר בירם, מנהל הריאלי ויוזם החג"ם - חינוך גופני מורחב, שהיה זרוע של הגדנ"ע, בבתי הספר התיכוניים. אחר כך שוחח עם אביו של זרו, בעל בית דפוס בחיפה. האבא נדהם, אך לבסוף הסכים. כל שנותר היה לשכנע את האמא. גם זה בא לבסוף. זרו נטש את ספסל בית הספר ויצא למקום הנידח, שנחשב לחזית המסוכנת ביותר של איזור חיפה, והצליח בתפקידו מעל המשוער.
קיבוץ בית-אורן, הישוב המרכזי באיזור, התיישב בתחילה במחנה "יערות הכרמל". זה היה ב-1939. המניעים היו בטחוניים. לא היתה לקיבוץ עתודת קרקע וכל כוונת המוסדות המיישבים היתה ליצור ב"יערות הכרמל" מאחז התיישבותי בטחוני מול 13 כפרים ערבים עוינים, שתחילתם בכפר טירה וסיומם בשולי הרכס, בואכה זכרון-יעקב.
מייד לאחר העליה הפך המקום מרכז האימונים של ה"הגנה" בחיפה. נוסף לפעילות המבצעית של אנשי המקום - גרעין חברים שהתגבש במשך חמש שנים במושבה מגדיאל - התקיימו בבית-אורן, מדי שבת, אימונים של חברי ה"הגנה" בחיפה. התאמנו שם בכל סוגי הנשק: רובה, אקדח, רימון ומקלע. בבית-אורן היו מחסנים גדולים ומסודרים של נשק, סליקים של ממש, ובהם גם מקלעים.
הערבים ניסו להתנכל שוב ושוב לנקודה הצעירה, כפי שעשו קודם ל"יערות הכרמל", אלא ששיתוף פעולה מודיעיני של ה"הגנה" עם הדרוזים מדליית אל כרמל ועוספיה - סייע להתארגנות נגד מתאימה, בזמן אמת. כך סוכלו נסיונות להנחת מוקשים בדרך לקיבוץ וכן נסיונות לתקוף את השיירה, שיצאה מחיפה פעמיים-שלוש בשבוע.
כמויות הנשק גדלו עוד ועוד, ולמעשה הפכה בית אורן מחסן הנשק של ה"הגנה" בחיפה. יעקב אלישיב, שהיה מפקד המקום, סיפר לימים: "היו לנו כמה עשרות רובים, למעלה מאלף אקדחים, כמה מאות רימונים. בשלב מאוחר יותר הגיעו כמה מאות סטנים, מכונות יריה מסוג לואיס, שוורצלאוזה וברנים. את הסליקים בנינו בהדרכת הסליקר הראשי של ה"הגנה" בחיפה, כאשר הסליק הגדול הוקם מתחת לנגריה."
הכמות הגדולה של הנשק בבית-אורן הפיחה באנשי המקום בטחון וגאווה. גם בקרב הערבים, ששמעו מדי שבת יריות ופיצוצים במשך כל היום, החלו להתהלך אגדות אודות כמויות הנשק העצומות שבמקום. סיפרו שבית אורן הפכה להיות מבצר של ממש.
בתקופת מלחמת העולם קיבל האיזור חשיבות מיוחדת. ראשית, הבריטים אימנו בו - יחידות של הפלמ"ח - בעיקר בחבלה. שנית - התגבשה בישוב "תוכנית הצפון", שעיקרה: ריכוז כל היישוב היהודי בארץ באיזור הכרמל והפיכתו למבצר, נוסח מצדה, אם הצבא הגרמני יצליח לפרוץ מן המדבר המערבי לארץ-ישראל.
באותה תקופה התקיים בבית אורן קורס ארצי ראשון למדריכים ראשיים במקלעים בינוניים.
בתיאום עם הבריטים החלה ה"הגנה" לפתח וליישם באיזור מערכת הגנתית גדולה, כאשר המתכננים מרבים להזכיר את השם "מוסא דאג", מבצר ארמני בימי הטבח בתורכיה. בסופו של דבר הצבא הגרמני נבלם ונהדף בידי הבריטים במדבר המערבי ב-1941 והתוכנית ירדה מעל הפרק.
בית אורן שבה ועלתה לכותרות בשנות המאבק נגד הבריטים, 1947-1945. היא הוזכרה, בעיקר, בהקשר למבצע הפריצה של הפלמ"ח למחנה המעצר בעתלית ושחרור מאות המעפילים.
