טבריה

טבריה, השוכנת לחוף הכנרת, היא אחת מארבע הערים הקדושות ליהודים בארץ-ישראל, נוסף על ירושלים, חברון וצפת. במאורעות 1939-1936 סבלו היהודים בעיר מהתקפות של ערבים. במלחמת העצמאות היתה טבריה העיר המעורבת הראשונה שנכבשה ושוחררה על-ידי ה"הגנה", באפריל 1948.

מ-1923 שימש יהודי כראש עיריית טבריה. זאכי אלחדיף היה מקובל על יהודים וערבים כאחד. עובדה זו לא מנעה טבח ביהודים בליל ה-2 באוקטובר 1938. הארוע הכבד הזה התרחש בתקופת המרד הערבי בא"י. כנופייה ערבית תקפה את שכונת קריית שמואל ורצחה באכזריות 19 יהודים, ביניהם אם וחמשת בניה ומשפחה בת ארבע נפשות. בית הכנסת הועלה באש. הטבח אורגן היטב, ונערך שעה שמהעיר נעדרו רוב הנוטרים. כשחזרו הפורעים לכפריהם, נתקלו ליד הישוב מצפה ביחידה של פלגות הלילה והמשמר הנע. במארב המתוכנן נהרגו חמישה מהם.

ב-29 באוקטובר 1938 נרצח ביריות ראש העיר אלחדיף. אנשי הכנופיות ראו ברצח סמל להשתלטותם על העיר והגבירו את פעולות הטרור נגד היהודים. במיפקדת ה"הגנה" שררה תחושה קשה לגבי המצב בטבריה, ומפקד האירגון בעיר - הודח. ועדה מטעם המיפקדה הארצית ביקרה במקום וקבעה תוכנית של ביצורים ואימונים. יותר מ-200 חברי ה"הגנה" הושבעו ל"משטרה המיוחדת", וכך ניתנו לארגון מעין תוקף חוקי ואפשרות להתאמן בנשק ממשלתי ובתנאים נוחים. במקביל להדרכה השתתפו המושבעים במשימות שמירה בעיר, ועשרות נשלחו לקורסים ארציים של ה"הגנה".

בתגובה על רצח ראש העיר, החליטה מיפקדת ה"הגנה" בטבריה על פגיעה בכמה מהאחראים לפיגועים נגד יהודים. אחד מהם חוסל ושניים נפצעו קשה. האיש שביצע את הפעולה, נחום עבו, הסגיר עצמו ונדון למאסר עולם. הוא נחון ב-1945 על-ידי הנציב העליון.

ב-1947, ערב מלחמת העצמאות, היו בטבריה 8,900 תושבים, מהם 6,400 יהודים וכ-2,500 ערבים. רוב היהודים התגוררו בשכונת קריית שמואל שבמעלה ההר, ומיעוטם בעיר התחתית העתיקה. הערבים התרכזו בעיר העתיקה ושלטו במספר כפרים ברכסים החולשים על טבריה. הם שלטו גם על שלושת המבואות לעיר: על כביש הגליל מצפון, על כביש עמק הירדן מדרום, ועל כביש נצרת ממערב.

למרות הסיכומים בין היהודים והערבים על קיום השלום בטבריה, פעלה מיפקדת ה"הגנה" בעיר במגמה לצבור נשק ותחמושת. גם הערבים אספו נשק, ועם התגברות המתיחות בארץ, תוגברו על-ידי אנשי כנופיות מהכפר הסמוך לוביה. בדצמבר 1947 החלו היהודים בשכונה המעורבת בעיר העתיקה, מימוניה, להציב שמירה מלאה בלילות ושמירה חלקית בשעות היום.

בתחילת פברואר 1948 הקימו הערבים מחסומים בשני הרחובות המובילים לעיר העתיקה. בתגובה הורה מטה ה"הגנה" לקיים במקום סיורים ליליים תכופים. ב-4 בפברואר באו לעיר העתיקה שלושה מחברי ה"הגנה" בשעת לילה, וכשניסו לעבור את המחסום בכוח, ירו עליהם הערבים, פצעו אחד ושבו אחד. השלישי נמלט.

במיפקדת העיר הוחלט להגיב מייד, וכבר באותו לילה נערכה התקפת פתע על המחסום. בהתקפה נהרגו כמה ערבים. בעקבות התקריות עזבו עשרות ערבים את העיר לצמח ולעבר הירדן.

ב-21 בפברואר 1948 יזמו הערבים, לראשונה, התקפת פתע על היהודים בשוק של טבריה. בהתקפה נהרג יהודי אחד, שלושה נפצעו וכמה נשים נלקחו בשבי. אנשי ה"הגנה" שהיו במלון "אדלר" הסמוך, השיבו אש. כוח צבא בריטי הגיע למקום וסגר את השוק.

במארס נעשה מאמץ יהודי-ערבי משותף להרגעת האוכלוסיה בעיר. נכבדים יהודים וערבים נסעו יחד ברחובות, בטנדרים פתוחים, וקראו לשלום. אולם לקראת סוף אותו חודש פתחו הערבים בפעולות איבה, במקביל לפעולותיהם בשאר חלקי הארץ. הצלחת הקרבות על התחבורה במקומות אחרים עודדה את ערביי טבריה לנתק את הכבישים באמצעות מחסומי אבנים. היהודים בטבריה העתיקה נותקו מהעיר החדשה, ונמנע מעבר כלי רכב יהודיים דרך העיר העתיקה. אספקה ותגבורת לגליל העליון הגיעו בסירות דייגים, דרך גינוסר.

ב-8 באפריל נכנס גדוד ברק של חטיבת גולני למערכה על טבריה, לפי תוכנית ד' (תוכנית ההגנה להשתלטות על מרחבי א"י ערב יציאת הבריטים מהארץ). המשימה היתה כיתור הריכוזים הערביים וכיבושם. כוח של הגדוד, בסיוע אנשי ה"הגנה" בעיר, השתלט על הרכס החולש על העיר החדשה וכבש את הכפרים נאצר א-דין ושייח' קדומי. המצב ברובע היהודי הנצור החמיר, ונותר בו רק כוח קטן של חי"ש. לרובע הוחדרה מחלקה מגדוד ברק, והקשר עימה התנהל על-ידי שחיינים וסירות גומי, שהגיעו מצידה השני של הכנרת.

הפעולה הראשונה לשחרור העיר בוצעה בליל 17/16 באפריל 48' על-ידי כוחות גולני, שנעזרו בפלוגת פלמ"ח מהגדוד השלישי. על-פי התוכנית, הניח הכוח בעיר התחתית רתק, וכוח אחר של גולני חבר אליו מהעיר החדשה. בית ערבי שבו שהו מפקדים ומנהיגים ערביים - פוצץ.

ב-17 באפריל כבשה פלוגת פלמ"ח מחטיבת יפתח את מלון "טיבריאס" TIBERIAS (טבריה) ונפתחה הדרך לעיר העתיקה. העיר הערבית בותרה לשניים. כוחות ה"הגנה" טיהרו את הבתים בסביבה והרסו את המחסום שהונח בכביש לגליל העליון. הכביש נפתח לתנועה.

בשעות הבוקר המוקדמות של ה-18 באפריל נכנעו ערביי טבריה, והאש פסקה. רובם עזבו את העיר לירדן, בחסות הבריטים. הם השאירו מאחור את רוב רכושם, בתקווה לשוב בתוך זמן קצר. עוצר הוכרז בכל חלקי העיר. ב-19 באפריל הכריז מפקד ה"הגנה" בטבריה על "משטר עברי עצמאי בעיר".

שלוש סיבות הביאו לכניעת הערבים: אכזבתם מאחיהם בכפרי הסביבה, שלא באו לסייע להם בקרב; המצור שהטילו לוחמי ה"הגנה" על העיר העתיקה, שמנע קבלת עזרה מבחוץ (לעומת התגבורות שקיבלו היהודים דרך הכנרת) ותבוסותיהם ב-17-18 באפריל - הפגיעה במפקדים, כיבוש מלון "טיבריאס" ופריצת הדרך לגליל.

לאחר עזיבת הערבים את טבריה הגיעו הבריטים למסקנה כי אין טעם בהמשך הימצאותם בעיר והחליטו להקדים את פינויה. בטקס רשמי ב-30 באפריל הועבר בניין המשטרה לידי היהודים, והשלטון הבריטי במקום תם.