הרדאר - חיפה

בלילה שבין ה-21-20 ביולי 47', ביצעו כוחות מהגדוד הראשון של הפלמ"ח שתי פשיטות על מתקני הרדאר הבריטיים בכרמל ופגעו בהם. זאת, בתגובה על לכידת האניה "יציאת אירופה תש"ז" (אקסודוס) וגירושה, על מעפיליה, לנמל המוצא בצרפת ומשם לגרמניה.

שתי הפשיטות היו הבולטות בסידרה של פשיטות הפלמ"ח על מיתקני חוץ ומיתקני רדאר בריטיים, ששימשו את ממשלת המנדט במלחמתה נגד מפעל ההעפלה. באיזור חיפה בלבד בוצעו בשנים 46'-47', שנות המרי העברי, ארבע פשיטות על מתקני רדאר בריטיים. פשיטות נוספות היו בסידנא עלי (כיום נוף-ים) ובגבעת-אולגה, שם פוצצה תחנה של משמר החופים הבריטי. בפעולות נועזות אלו הוכיח הפלמ"ח יכולת תכנון, תעוזה ונחישות בביצוע.

הכח, בפיקודו של יוסק'ה ריבקינד (יריב) שפגע במתקני הרדאר בחיפה ביולי 47', יצא לדרכו מבסיס הפלמ"ח בקיבוץ שער העמקים. בדרכו ליעד, התחלק לשני ראשים. האחד - בפיקוד רפי גינזבורג (התרנגול) יצא לתקוף את הרדאר המערבי, ליד סטלה-מאריס בראש צוק הכרמל. השני - בפיקוד רפי הנטמן (איתן) יצא לפגוע ברדאר המזרחי, בראש הכרמל, ליד חרייבה - לצד כביש חיפה-דליית-אל-כרמל.

במתקן המערבי נתגלו התוקפים בטרם מועד ונפתחה עליהם אש חזקה. אף על פי כן חדרו לוחמי הפלמ"ח למיתחם ופגעו בו אנושות. אחד הלוחמים, אליעזר ארקין, נפצע בפעולה, הושאר בשטח ונלכד על-ידי תגבורת בריטית. הוא מת מפצעיו בחקירה. הכח המזרחי נחל הצלחה גדולה יותר: הוא הצליח להשמיד את המתקן כליל, בפיצוץ עז.

הפגיעה במתקני חוץ ובמכ"מים הבריטים, היתה שיאו של מאבק הישוב נגד מדיניות "הספר הלבן", מאבק שלא פסק מאז הופיע הספר באביב 1939, והגביל את העליה וההתיישבות.

המאבק, שהתחדש במלוא עוזו בתום מלחמת העולם השניה, התנהל במספר מישורים: התיישבות בטחונית, העפלה, מאבק חמוש וכן הכשרה צבאית תוך הקמת מסגרות יהודיות לוחמות (גדודי חי"ש ופלמ"ח). בשנים 45'-47' התמקד המאבק, בעיקר, במלחמה על ההעפלה. במרכזה: מימוש הזכות של שארית הפליטה ממחנות ההשמדה באירופה, להגיע לארץ-ישראל.

הבריטים, שעיצבו מחדש את מדיניות החוץ שלהם ונזקקו לתמיכה ערבית במזרח התיכון, מול הסובייטים, היו נחושים שלא לאפשר להמוני יהודים להגיע מאירופה ולהתיישב בארץ. הם פיתחו מערך מעקב משוכלל כדי למנוע מאוניות המעפילים, שאירגן המוסד לעליה ב', מלהגיע לחופי ארץ-ישראל. מולם פעלו מוסדות וארגונים יהודיים, הן בארץ-ישראל והן בגולה.

אנשי "הגנה", ובהם אנשי פלמ"ח, נטלו חלק מרכזי במערך המורכב הזה, הן בארגון העולים, הן בפיקוד על אוניות המעפילים, הן בהורדה בחופים בארץ-ישראל, והן, כאמור, בפגיעה במתקנים ששימשו את מערכת הציד הימי של ספינות ההעפלה.

את סיפור פיצוץ הרדאר בכרמל המזרחי, סיפר רפי איתן: "כאשר הטילו עלינו את המשימה, לא היתה לנו בעיה מיוחדת למלא אותה. את השטח הכרנו מסיורים רבים בכרמל. עם זאת, היינו צריכים להתעדכן ולתכנן את שיטת הביצוע. ברור היה שמדובר בחדירה שקטה.

"בחרתי 20 מאנשיי - וכך רכשתי אויבים רבים בין אלה שלא בחרתי. למדנו את השטח, את שיטת הפעולה, קבענו את דרכי ההתקדמות והנסיגה. ידענו, שהיעד שלנו משתרע על שטח קטן, כמה עשרות מטרים רבועיים. במרכזו - שני קרונות ניידים, ובהם מיתקני הרדאר ומכשירי הקשר. ליד מאהל השומרים הותקנו מספר אנטנות. הכל הוקף בגדרות תיל וקונצרטינות, במרחק של מטרים אחדים זו מזו. הקרון, אותו ביקשנו לפוצץ, היה במרחק כ-20 מטר מהגדר. בחרנו לחדור מהצד הנמוך של המיתקן, שם היה קפל קרקע מתאים למסתור.

"כדי לתקוף, היינו צריכים לשמוע קודם את הפיצוץ מסטלה-מאריס. רפי התרנגול היה צריך לתקוף ראשון ואנחנו אחריו, אחרי השעה אחת. לכך נערכנו.

"יצאנו בשעות אחר-הצהרים מקיבוץ שער העמקים, לכיוון מחצבות נשר, לא הרחק מיגור. במחצבה הוצאנו את הנשק מהסליק ולאחר שירד הערב, פתחנו במסע רגלי במעלה הכרמל לעבר המיתקן. הגענו, בערך, בשעה עשר בלילה. שכבנו במרחק 150 מטר מהיעד וחיכינו לאור הפיצוץ בסטלה-מאריס בשעה אחת.

"את קול הפיצוץ לא שמענו, כי הפיצוץ בסופו של דבר לא בוצע, אבל לא ידענו אז על כך. רק מאוחר יותר נודע לנו שהכח של התרנגול הופתע על-ידי סיור בריטי, שהוזעק על-ידי שומרים לא שקטים. נפתחה אש, לפני הפריצה, ואליעזר בודנקין נפצע. הכח נאלץ לסגת.

"אנחנו, המשכנו לפי התוכנית, ובאחת ורבע התחלנו בפעולה. הכח נחלק לשלוש חוליות: חוליית חבלה בת שלושה לוחמים, חוליית פריצה וחוליית חיפוי. הפורצים זחלו אל הגדרות ובשקט בשקט חתכו את הגדר הראשונה. תוך כדי כך הרחיבו את הפרצה. אחר כך זחלו אל הגדר השניה ופרצו גם אותה.

"החדירה השקטה ארכה זמן רב, כשעה וחצי. כעבור עשר דקות כבר היו שני תרמילי הנפץ, 20 ק"ג משקל כל אחד, מתחת לקרון הרדאר. אז נשמעה לפתע יריה, מצד אחד הזקיפים. נתתי פקודת אש.

"ינון עזרוני, מפקד חוליית החבלה (לימים קצין חימוש ראשי בצה"ל) הודיע שהוא מדליק את הפתילים. נותרו כ-50 שניות עד לפיצוץ. נסוגונו, תחת אש, למחסה ואז ארע הפיצוץ האדיר שאני שומע אותו עד היום. פינינו את השטח והתפקדנו.

"ירדנו במהירות, הלכנו כמה מאות מטרים על הכביש כדי לטשטש את עקבותינו והמשכנו לקיבוץ יגור. הגענו בחמש בבוקר. רק אז שמענו מה קרה בכרמל המערבי. כואבים את אשר ארע לבודנקין חזרנו לבסיסנו בשער העמקים".