בית קשת

קיבוץ בית-קשת, השוכן בין כפר תבור לבין צומת גולני, נושא בתואר "ההיאחזות הראשונה של יוצאי הפלמ"ח". הוא עלה לקרקע באוקטובר 1944, לא הרחק מהר התבור, במסגרת תוכנית ההתיישבות הבטחונית של מוסדות הישוב.

תוכנית רוכל-לב, היתה בעיקרה הערכת מצב צבאית-התיישבותית, שהוגשה למוסדות הישוב, והגדירה את השטחים החיוניים להמשך ההתיישבות היהודית.

התוכנית התמקדה בהתיישבות השיתופית - קיבוץ, קבוצה ומושב - שהוכיחה את כח חיוניותה בהתיישבות הבטחונית.

ב-1942, כאשר נערכה התוכנית במטכ"ל ה"הגנה", כבר צמחה במחנות העבודה והאימונים של הפלמ"ח עתודה חדשה של מתיישבים. הם היו מאומנים ונועזים יותר מכל אשר ידעה ה"הגנה" קודם לכן. אלה היו גרעיני כח, נכונים לכל משימות החדירה וההיאחזות של המאבק הציוני.

בית-קשת, היתה, כאמור, הנקודה הראשונה שהוקמה על-ידי יוצאי הפלמ"ח. בעקבותיה באו עוד היאחזויות באתרים חיוניים. מתחילת מלחמת העולם השניה, ועד פתיחת המאבק בבריטים, הוקמו בשיטה זו 46 ישובים. בשנתיים וחצי, שבין סיום מלחמת העולם לבין תחילת מלחמת העצמאות - הוקמו עוד 49 ישובים. הישובים הללו שימשו בסיס מוצק למאבק החמוש מול הערבים. כן תרמו ההאיחזויות למאבק במדיניות הבריטית, שהגבילה את העליה, את רכישת הקרקעות ואת הזכויות להתיישבות.

עם פרוץ מלחמת העצמאות, שימשו הישובים בסיסי יציאה לכוחות הלוחמים. עם הפלישה של צבאות ערב, עמד מערך הישובים במבחן הקרב העליון. הצבאות הפולשים נבלמו במערכי המגן, שהושתתו בעיקר על הישובים. ישובים בודדים נפלו או פונו. רובם המכריע החזיק מעמד.

הראשון שהגה את ההתיישבות של יוצאי הפלמ"ח, היה יוסף וייץ, יו"ר הקק"ל. בימי הגיוס המוגבר להתיישבות הבטחונית, חיפש וייץ עתודות כח-אדם למשימות הרבות. הוא העלה בפני יצחק שדה, מפקד הפלמ"ח, את הרעיון לארגן את בוגרי הפלמ"ח להקמת היאחזויות ואף להציב חלק מהמחלקות בהיאחזויות, ולא רק בקיבוצים המבוססים.

ביוזמת מטה הפלמ"ח, התארגנה קבוצה של ותיקי הפלמ"ח, חלקם בוגרי תנועות נוער - כדי להקים את הישוב הראשון של הפלמ"חאים המשוחררים. סוכם עם יוסף וייץ כי תישמר לפלמ"חאים הזכות להתיישבות קבע, לאחר שההיאחזויות תהפכנה לישובים. שיטת היאחזויות הפלמ"ח הפכה לדרך חדשה ורבת כח בהתיישבות. היא נוצרה באופן טבעי לא רק מכח החלטה, אלא מתוך עצם ההווי והאתוס של מחנות הפלמ"ח בקיבוצים.

לחברי הגרעינים של תנועות הנוער, ששולבו שכבות שכבות בפלמ"ח, קרצה ההיאחזות בקרקע כמטרה סופית של ההכשרה המגויסת. כאשר עלה גרעין בית-קשת על הקרקע, באוקטובר 44', הוא הפך מופת חינוכי למחנה הפלמ"ח כולו. כל חבריהם לפלוגה של הפלמ"חניקים-המתיישבים גויסו ביום העליה כדי לסייע. בית-קשת הפכה בית שני לרבים מאנשי פלוגות הפלמ"ח, מקום לכינוסים ובסיס אימונים קבוע. כמובן ששימשה גם נקודת מוצא לפעולות.

להיאחזויות הפלמ"ח הועברו גרעינים ותיקים סמוך לתום שירותם והכשרתם הצבאית והחקלאית במשקים הוותיקים. במקרה של גיוס כללי, תוכנן כי אנשי "הרזרבה" (אנשי מילואים של הפלמ"ח) יוזעקו מן ההיאחזויות ללחימה, תוך שהם מעבירים את ישוביהם לידי חיל המשמר (חי"ש). בעליה לבית-קשת, באו לידי ביטוי כל השיקולים הללו. הישוב החדש הוקם על אדמות מרעה של חברת פיק"א, ופעולתם של הפלמ"חניקים-הרועים נועדה לאבטח את האיזור כולו, בעיקר מפני הבדואים משבט ערב אל-זביח, שמצפון לתבור.

בני אל-זביח נחשבו למסוכנים וללוחמניים במיוחד. יחד עם כפריי לוביה התנכלו לתחבורה היהודית לגליל התחתון ולישובים המבודדים, דוגמת סג'רה ובי"ס כדורי.

יעוד נוסף של בית-קשת, ע"פ תוכנית רוכל-לב, היה: ניתוק העיר נצרת וחסימת דרכי הברחה וההסתנניות המסורתיות דרך ואדי פיג'ס (נחל יבנאל) לסוק-אל-ח'אן שמצפון לבי"ס כדורי.

רוכל ולב (יוסף אבידר ורפאל לב) הציעו בתוכניתם להקים מצפון מזרח לתבור שלושה ישובים - ישוב "חדירה" אחד בדרגת עדיפות ראשונה ושני ישובי "ביסוס". בית-קשת היתה, כאמור, תולדת התכנון הזה. ביום העליה לקרקע חשו חברי ההיאחזות שהם הולכים בדרך "השומר", שהקים את כפר-גלעדי ובדרכו של יוסף טרומפלדור, שחלם על כפרי עובדים ולוחמים.

היאחזויות הפלמ"ח היו למעין יחידות מחץ התיישבותיות, שתפסו שטחים חיוניים והפכו אותם בסיס לשליטה בכל המרחב. הקמתן בישרה את היווצרותו של כח ביצוע חדש לקראת שנות המאבק לעצמאות. בסיום מלחמת העצמאות, חדל הפלמ"ח להתקיים, אבל מורשת ההתיישבות הבטחונית שלו, המשיכה להתקיים באמצעות הנח"ל והיאחזויותיו.

היאחזות בית-קשת, שיש האומרים כי שמה בא לה מהר התבור, שנראה מחצר הקיבוץ כקשת גדולה - קמה על גבעונת קטנה במרחק-מה מכביש עפולה-טבריה. לנוסעים בעורק תנועה זה קשה היה לראות את הקיבוץ החדש, בגלל המבנה הטופוגרפי של השטח. אנשי בית-קשת שאפו, על כן, להעתיק את ההיאחזות ממקומה הארעי אל גבעה נישאה יותר, שנקראה בפיהם: השהב.

גבעה זו היתה קרובה לבתי כפר הזביחים, בדואים שרצחו מתיישבים יהודים עוד במאורעות 1936 ובגללם אף נאלצו לפנות אז את בי"ס כדורי. מדי יום יצאה אל גבעת שהב קבוצת בחורים מבית-קשת, כדי להכין את השטח להקמת נקודת הקבע. בבוקר גשום, ה-16 במארס 48', שמעו אנשי סג'רה קול יריות. חמישה-עשר אנשי פלמ"ח ומפקדם יצאו במכונית לכיוון בית-קשת ושמעו עוד יריות מכיוון גבעת השהב.

שמונה בחורים יצאו באותו בוקר לגבעה וטרם שבו. היו בהם גם נשואים, ונשותיהם היו הלומות דאגה. כיתת הפלמ"ח מסג'רה יצאה לכיוון גבעת השהב, וכבר בדרך אליה נתקלה באש כבדה ונסוגה. בינתיים חזר אחד מתוך השמונה. הוא סיפר על המון ערבי שהפתיע אותם. רק הוא הצליח לחמוק.

תגבורות מכל המרחב זרמו לבית-קשת, ובערב יצא כח בגודל פלוגה לכיוון כפר הזביחים, שההמון החל להתרכז בו. הכח נתקל באש כבדה והיו לו שלושה הרוגים ושישה פצועים.

בסיום הקרב נמצאו גוויות השבעה מחוללות. לפי הסימנים שנותרו, הם לחמו בגבורה ואף פוצצו את נשקם כדי שלא ייפול לידי התוקפים. יתכן, שאף החליטו כי לא ייפלו חיים בידי האויב, לאחר שתחמושתם אזלה. החללים נקברו בקבר אחים גדול. בין הנופלים היה גם עלי בן-צבי, בנם של יצחק ורחל ינאית בן-צבי - לימים נשיא המדינה ורעייתו.