בית הקק"ל - צומת בית דגן

בית הקק"ל הוא כינויו של משלט ה"הגנה", שעמד על כביש ת"א-רמלה-ירושלים. במלחמת העצמאות קיבל הבית, השוכן כחצי קילומטר מערבה מצומת בית דגן, מישנה חשיבות משום שחלש על עורקי התחבורה הראשיים לירושלים ולמושבות הדרום ועל הכביש שבין רמלה ליפו.

הבניין בן שלוש הקומות, ששימש בתחילת המאה מפעל ערבי לייצור סיגריות, נרכש בשנת 1936 מערבי עשיר בידי איש העסקים חיים (צ'ארלס) שוגרמן וקיבל את שמו, "בית שוגרמן". הוא שכן כ-650 מטר ממערב למשטרת בית דג'ן, שנשלטה בידי הערבים, והיה מוקף חמישה כפרים ערביים: סאקיה, תיריה, סלאמה, יאזור ובית דג'ן. מלבד העובדה שחלש על הדרכים לירושלים ולמושבות הדרום, שימש הבית קו הגנה קדמי לראשון לציון ולחולון, מדרום ליאזור.

עם גבור המאורעות (1939-1936) החליט שוגרמן למכור את הבית, אולם לא נמצא קונה יהודי. אברהם הרצפלד, איש הקרן הקיימת, מיהר לרכוש את המבנה ואת השדות סביבו. במשך תקופה ארוכה שירת המקום את אנשי קיבוץ מעלה החמישה שבהרי ירושלים, וכונה גם "בניין מעלה החמישה".

ליד הבית, מרחק כ-1.5 ק"מ, שכן "קיבוץ ו' " של השומר הצעיר.

בית הקק"ל וקיבוץ ו' היו מבודדים לחלוטין בלב שטח ערבי עוין. מכוניות ערביות חלפו על פני הבית כמטחווי יד, בהן מכוניות רבות של כוחות חסן סלאמה, המפקד הערבי של האזור. כשהועברה התחבורה היהודית דרומה, שימש הבית גם עמדת מגן לדרך החדשה וגם בסיס, ממנו אפשר היה לבצע פעולות תגמול נגד התחבורה הערבית בדרך היחידה בין רמלה ליפו. הערבים הכירו בחשיבות העמדה, ועשו כל מאמץ לכובשה או להחריבה.

בעשרת השבועות הראשונים של מלחמת העצמאות החזיקה את הבית יחידה בת 18 איש, כולם אנשי הרזרבה של הפלמ"ח. הם קבעו בבניין עמדות וצפו על הכביש, שעליו עברה באין מפריע התחבורה הערבית. ב-5 בינואר 1948 הצליחו חבלנים ערבים להטמין במקום חומר נפץ, ובהתפוצצות נהרס חדר אחד, ואחד המגינים נהרג. ב-12 בינואר יצאו שני לוחמי פלמ"ח למקש את הסביבה ונהרגו מהתפוצצות אחד המוקשים.

ב-18 בינואר ביצע הפלמ"ח פעולת עונשין בבית דג'ן ופוצץ שלושה בתים, ששימשו בסיס לחבלנים הערבים. במקביל גברו ההתקפות על קיבוץ ו'.

בית הקרן הקיימת הפך לעמדה בעלת חשיבות בטחונית עליונה, מכיוון שנשאר הנקודה העברית היחידה בקטע הדרך שבו עברה כל התחבורה מהשפלה לירושלים ולנגב. ההתקפות על הבניין הלכו ותכפו. מדי לילה היו יורים על הבית מיאזור ומבית דג'ן. לעתים התקרבו לבניין והשליכו פנימה בקבוקי תבערה. כביש הגישה נשלט על-ידי הערבים, והמגינים בתוך הבית מצאו עצמם לא פעם מנותקים מכל קשר עם יישוב עברי אחר. כדי להביא תחמושת ומזון נהגו הלוחמים להסתנן דרך הפרדסים.

ב-17 בפברואר החליפה מחלקת חי"ש של גבעתי את מחלקת הפלמ"ח שישבה בבית. 24 אנשי חי"ש, ששמרו במקום, התחלפו כל 72 שעות. הם היו מגיעים לבית במשוריינים. ב-19 בפברואר דורדרה לעבר הבניין חבית חומר נפץ ממכונית ערבית. החבית לא התפוצצה, אך ב-28 בפברואר, באותה שיטה, הצליחו התוקפים להרוס חלק מהבניין. אחד המגינים נפצע קשה.

במטה חטיבת גבעתי היו מודאגים מתכיפות ההתקפות ומהאפשרות שהערבים יפוצצו את הבית, ולכן נבנתה במקום מערכת בונקרים נרחבת, שאליה יוכלו המגינים לסגת במקרה שהבית יפוצץ. למקום הובא עוד נשק, ומספר המגיעים גדל והגיע ל-40.

בשבת, ה-13 במארס, עם שחר, תקף המון ערבי את בית הקק"ל. מאות לוחמים ובראשם קצינים גרמנים, הסתערו על הבית במקלעים ובמרגמות. המגינים למדו על ההתקפה מבעוד מועד מפי מודיע ערבי, ונערכו לקראתה. לאחר ירי הריכוך, התקרב המפקד הגרמני אל הבית וקרא ליושביו להיכנע. הוא נענה בצרורות רובים וברימונים. התוקפים החלו לברוח, וכעבור שעתיים עזבו את המקום.

ב-18 במארס שוב הוטלה על הבית פצצה ממכונית. שני מגינים נפצעו. למחרת, 19 במארס 1948, ביצעו הערבים את ההתקפה הגדולה. מכונית תופת שהובאה עד סמוך לבניין החריבה אותו, אולם המגינים הספיקו להימלט ממנו ולהתבצר בחפירות שליד. לאחר ההתפוצצות פתחו 400 לוחמים ערבים בהסתערות, תוך קריאות "אבטח אל יהוד". הם הגיעו עד סמוך לחפירות, אולם נהדפו פעמיים. התחמושת של המגינים אזלה, והמפקד הגרמני של הכוח הערבי קרא להם להיכנע. ברגע האחרון הגיעה למקום תגבורת של גבעתי, שנשלחה מחולון, ובהתקפת נגד נועזת הוברחו הערבים.

הבריטים, שהיו מעוניינים בקיום השקט בעורק התחבורה הזה, תבעו את פינוי הבניין. הלוחמים היהודים סירבו. הוסכם על פשרה, שלפיה יישארו המגינים בעמדותיהם, אולם חיילים בריטיים יתפסו את חורבות הבית ויקבעו בו עמדה חוצצת בין היהודים לערבים. במשך חודש וחצי היה המשלט במצור חלקי: המגינים נותרו בבונקרים, ויחידה של הצבא הבריטי חנתה על חורבות הבית ההרוס.

התקפות הערבים על המקום אמנם פסקו, אך נעשו נסיונות לנתק את אספקת המזון לבית על ידי מיקוש הדרך ומארבים למשוריינים. לאחר מספר התנגשויות, שבהן נהרג אחד מאנשי השיירות, הובאה האספקה בלילות בידי לוחמים שנשאו אותה על כתפיהם והסתננו למקום דרך הפרדסים.

ב-1 במאי 1948 כבשו לוחמי ה"הגנה" את הכפר הערבי הסמוך יאזור ואת קטע הדרך שבין יפו ובית דג'ן (מבצע חמץ) והמצור על הבית הוסר.