בית אליהו
"בית אליהו", בשדרות רוטשילד בתל-אביב, הינו אחד הבתים הראשונים, שנבנו בתל-אביב הקטנה בשנותיה הראשונות. בבית, המשמש כיום מוסיאון לתולדות ה"הגנה", חי ופעל אליהו גולומב, ממייסדי ה"הגנה" ומנהיגו הבלתי מוכתר של הארגון עד יום מותו ב-11 ביוני 1945.
גולומב, היה מופת וסמל לארגון שבנה. הוא הקדיש את חייו לטיפוח כח המגן העברי בארץ-ישראל לפני הקמת המדינה. ביתו שימש מפקדה בפועל של ה"הגנה". לאחר קום המדינה, נקנה הבית מבעליו ע"י ועדה ציבורית, שהוקמה על-ידי חברי ה"הגנה" - ונמסר למשרד הביטחון. לצד הבית הישן, הוקם מבנה חדש, המשמש, כאמור, מוזיאון לתולדות ארגון ה"הגנה". הבית שוכן מול מוזיאון תל-אביב דאז, בו הוכרז במאי 48' על הקמת מדינת ישראל.
בביתו של גולומב נתקבלו החלטות מכריעות בתולדות ה"הגנה", לרבות החלטות על מבצעים. גולומב היה "שר הביטחון" של הישוב, ועם מותו, שלוש שנים לפני הקמת המדינה, נותר חלל גדול.
אליהו גולומב נולד ברוסיה הלבנה ב-1893. ב-1909 עלה לארץ. הוא היה בוגר המחזור הראשון של גמנסיה "הרצליה", ששימשה בית גידול לראשוני ה"הגנה" ובהם, ידידו ועמיתו בהנהגת הארגון, דב הוז.
במהלך שנותיו בגימנסיה, ייסד גולומב ארגון של צעירים, בני מחזורו וצעירים יותר, שהתנדבו לשירות העם. הצעירים יצאו לעבודות חקלאיות, עבודות שמירה, ולכל תפקיד שנדרש על-ידי הישוב.
במסגרת פעילותו בארגון, הגיע גולומב לקבוצת דגניה, אם הקבוצות והקיבוצים. כאן הצטרף לארגון "השומר" ועם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, היה מראשי המעודדים לגיוס לגדודים העבריים - גדודי המתנדבים היהודיים מארץ-ישראל בצבא הבריטי - ואף התגייס בעצמו.
מאז, הקדיש גולומב את חייו לבניית הכח הצבאי היהודי בארץ-ישראל. ב-1920, יחד עם ידידו דב הוז, ייסד את הארגון ה"הגנה".
גולומב שאף להקים מסגרת צבאית ארצית, שתפעל במחתרת, ועם זאת תהיה תחת מרות מוסדות הישוב. הוא עמד על כך, שה"הגנה" אכן תהיה כפופה להנהגה אזרחית. תחילה היתה זו תנועת "אחדות העבודה", ואחר כך - ההסתדרות.
בשנות ה-30 כבר הוכפפה ה"הגנה" לוועד הלאומי, ששימש כמעין ממשלה של הישוב היהודי. גולומב היה חסיד נאמן של הגישה הממלכתית, אף כי הארגון הצבאי קדם למדינה. לפי תפיסתו: הכח הצבאי היהודי פועל על פי הנחיות הגוף האזרחי, ומשרת את מטרות ההנהגה הציונית באופן ישיר. למרות אופיה המחתרתי, ה"הגנה" כללה בשורותיה עשרות אלפי אנשים, שהופעלו על-ידי מפקדי הארגון בכל עיר וכפר.
גולומב השתתף באופן אישי ברבים מן המבצעים שהטיל על ה"הגנה". ב-1922, בעת ששהה בווינה בשליחות רכש, אף נאסר ונכלא. היה זה רק אחד המקרים בהם פעל אישית להשיג נשק לארגון, שכבר ידע עימות עם הערבים. גולומב השתתף במבצעי עליה לקרקע שייזמה ה"הגנה" ובהם: חניתה, תל-עמל, טירת-צבי ואחרים. הוא אף השתתף, אישית, בפעולות להבאת מעפילים.
מ"בית אליהו", שוגרו פקודות למפעלי הנשק של ה"הגנה", ליחידות הפלמ"ח (ההחלטה על הקמתו התקבלה בבית גולומב) ולצנחני הישוב, שהוצנחו באירופה למשימות אנטי-נאציות. בבית זה הוחלט על הקמתן של יחידות וזרועות שונות של ה"הגנה" בארץ ובחו"ל. על אף שמעולם לא נשא בתואר רשמי כלשהו, הוכר גולומב על-ידי הנהגת הישוב כ"שר הביטחון" בממשלה שטרם נולדה. הוא קבע את העקרונות ואת כללי היסוד לפעילות ה"הגנה". הוא זה שקבע את סוג הקשר בין פעילות ה"הגנה" לבין מימוש המטרות הפוליטיות של הישוב והתנועה הציונית, כפי שהוגדרו על-ידי המוסדות הנבחרים.
יום ולילה היה בית אליהו פתוח בפני אנשי ה"הגנה" ופעיליה מכל רחבי הארץ. ב-11 ביוני 45', נפטר גולומב בביתו, בגיל 52.
גולומב נחשב אחד מיוזמי "היציאה מהגדר" בתקופת המאורעות (1939-1936). הוא היה ממקימי הפו"ש ומאוחר יותר היה, כאמור, מיוזמי הפלמ"ח. למרות תפיסתו ההגנתית-התקפית, תמך במדיניות ההבלגה, וצידד בשיתוף פעולה עם הכוחות הבריטיים לשם שיפור רמת האימון, תוספת כח ונשק ל"הגנה".
במלחמת העולם השניה, חייב גולומב את הגיוס לצבא הבריטי והיה מיוזמי הצניחה באירופה הכבושה. גולומב היה חבר הוועד הפועל של ההסתדרות, מראשי מפא"י, חבר הוועד הלאומי וציר לקונגרסים הציוניים.
בנושא הצנחנים לאירופה, ראוי להאיר פן אישי פחות ידוע של גולומב: בסוף שנת 42' או בתחילת 43', העלה שאול אביגור תוכנית להצניח, או להנחית, בעזרת הבריטים, יחידות פלמ"ח באירופה הכבושה, כדי לבצע פעילות חבלה מאחורי קווי האויב ולסייע ליהודי אירופה. גולומב, שכבר ידע על תחילתו של תהליך ההשמדה, תמך בהתלהבות ברעיון ואף ביקש להתנדב אישית למשימה.
הרעיון הועבר לבריטים. הם לא קיבלו את ההיקף הרחב של המבצע, אך החליטו להצניח צנחנים יהודים בודדים בארצות כבושות, כדי ליצור קשר עם שבויים בריטיים, מחתרות מקומיות ולעורר התנגדות אזרחית לצבא הגרמני. גולומב חזר והביע עד יום מותו את אכזבתו מן ההחמצה ההיסטורית.
