תנועת המרי העברי

תנועת המרי העברי שנוסדה באוקטובר 1945 היתה מסגרת מבצעית שהוקמה על-ידי מוסדות היישוב וההגנה תוך הסכם עם הארגונים הפורשים שקיבלו את מרות ההנהגה, על מנת לבצע את פעולות המאבק נגד הבריטים. היא היתה כפופה למוסדות התנועה הציונית והכריזה בגלוי, שמדיניותה תיקבע על-ידי הקונגרס הציוני.

עם ראשית פעולותיה של תנועת המרי העברי התעורר הצורך להקים גוף ציבורי לאישור כללי של הפעולות, שלמרביתן היתה משמעות מדינית ואף בין-לאומית. בתחילה טיפלה בכך ועדת שלושה, שחבריה היו יושב-ראש הנהלת הסוכנות דוד בן-גוריון, וחברי ההנהלה משה סנה ומשה שפירא. אולם תוך זמן קצר הוקמה ועדה מיוחדת, בה היו מיוצגים גופים ציבוריים שונים (לרבות כאלה שלא השתתפו בהנהלת הסוכנות היהודית). ועדה זו נקראה, על שום סודיותה, ועדת X את הדברים לדיון בהנהלה שלו. הרמ"א הביא לאישור הוועדה כל תוכנית פעולה מבלי לציין במדויק את פרטיה אלא רק את אופיה הכללי.

במשך חודשי המאבק הראשונים התגבשה בהגנה תוכנית פעולה נגד כוחות השלטון הבריטי, שנקראה "תוכנית לענייני יפת" (יפת - הכינוי המחתרתי לשלטון הבריטי).

התוכנית חזתה אפשרות של שלושה שלבים במאבק עם הבריטים. בשלב הראשון תהיינה הפעולות צמודות להבטחת המפעלים הקונסטרוקטיבים, דהיינו המשך העלייה וההתיישבות. בו יקוימו גם הפגנות בערים והתנגדות פסיבית לחיפושים ביישובים.

בשלב זה יערכו פעולות נגד מטרות נבחרות המסייעות לביצוע המדיניות האנטי-יהודית (כגון תחנות מכ"ם וסירות משמר החופים). בשלב השני נלקחה בחשבון האפשרות של פעולות תוקפניות מצד הבריטים נגד ההגנה, כדי לחסל את ההנהגה, את מנגנון הקבע ואת הפלמ"ח, לתפוס מחסני נשק ולהטיל אימה על הציבור היהודי. דבר זה יחייב את ההגנה להתחיל בפעולות שיטתיות נגד המנגנון הממשלתי והמשטרתי (תקשורת, משרדי בולשת, תחנות משטרה, מחנות משטרה ניידת) ובהמשך גם פגיעה בדרכי התחבורה (מסילת-הברזל, גשרים, שדות-תעופה ונמלים) כדי לגרום לשיתוק התחבורה ביבשה, בים ובאוויר. בשלב השלישי תיתכן הכרזת מצב צבאי בארץ, שיוכל להתבטא כמלחמה ללא סייג נגד ההגנה, הצבת חילות-מצב ברוב היישובים היהודיים (לרבות החקלאיים) ואף גירוש המוני מן הארץ. על צעדים כאלה תגיב ההגנה בפעולות נגד מתקנים בעלי חשיבות לקיסרות הבריטית (קו הנפט, בתי הזיקוק, שדות-תעופה, מטוסים) וגם נגד מחנות ויחידות צבא. נשקלה גם האפשרות של הכרזת מרי אזרחי, שההגנה תיקרא לחפות עליו. מרי זה יתבטא בין היתר בהפגנות, אי-תשלום מסים וניתוק כל מגע עם מוסדות השלטון.

אחד התפקידים הקשים ביותר של ההגנה היה שילוב הארגונים הפורשים בפעולות תנועת המרי, תוך השגחה שלא יחרגו בפעולותיהם, בזמן ובמקום, מן התוכנית הכללית.

נערכו פגישות בין נציגי ההגנה לבין ראשי הארגונים הפורשים לשם תיאום הפעולה.

מצד ההגנה היו אלה על-פי-רוב משה סנה וישראל גלילי ולעתים הצטרפו אליהם גם שאול מאירוב- אביגור וגולדה מאירסון-מאיר. אצ"ל יוצג על-ידי מנחם בגין וחיים לנדאו ולח"י על-ידי נתן פרידמן-ילין מור וד"ר ישראל שייב-אלדד. לאחר שבפגישות הללו התקבלו החלטות על מבצעים עם הסדרים בדבר חלוקת תפקידים, נפגשו נציגי המטות או קציני המבצעים של הארגונים לשם תיאום וקביעה סופית של סדרי הביצוע, לוחות זמנים וכללים של עזרה הדדית. בדרך כלל שמע יצחק שדה מצד ההגנה את תוכניות הפורשים.

בין פעולות אצ"ל ולח"י במסגרת תנועת המרי: תקיפת תחנות רכבת וקטרים, תקיפת שדה התעופה הבריטי בקסטינה, חטיפת קצינים בריטיים, תקיפת בתי המלאכה של הרכבת במפרץ חיפה, ועוד.

רוב המבצעים של ההגנה הוטלו על הכוח המגוייס שלה - הפלמ"ח. לכן היה קצין המבצעים של הפלמ"ח, דב צסיס, אחראי לארגונם. ההסכם עם הפורשים, שהתיר להם פעולות לרכישת כספים ונשק בלי להיזקק לאישור מפקדת תנועת המרי, הביא במהרה לכך שהם החלו לבצע פעולות שלא התאימו לכיוון הכללי של תנועת המרי וגרמו לתוצאות בלתי-רצויות. בשלב זה של פעילות תנועת המרי ביצעה ההגנה בין היתר את שיחרור המעפילים העצורים ממחנה עתלית וליל הרכבות, פוצצה את משטרות החופים ומתקני המכ"ם בחיפה ותקפה את בסיסי המשטרה הניידת (פ. מ. פ.). בעת שהותה בארץ של ועדת החקירה האנגלו-אמריקנית (חורף 1946) הוחלט להשעות את פעילות תנועת המרי. אף לאחר פרסום דו"ח הוועדה, ב-1.5.1946 נמשכה ההפוגה בפעולות, עד שיתברר גורל המלצת הוועדה לעלייתם של מאה אלף יהודים לארץ. כאשר התברר שממשלת בריטניה מתחמקת מהתחייבותה לקבל את המלצות הוועדה, חודשו הפעולות. ההנהגה החליטה להוכיח, כי סגירת שערי הארץ בפני היהודים עלולה להטיל עול צבאי כבד על בריטניה. במסגרת המגמה הזאת ביצעה ההגנה את ליל הגשרים. השלטונות הגיבו ב-29.6.1946 בפעולה רחבת-היקף נגד היישוב היהודי (השבת השחורה). חברי הפיקוד העליון של ההגנה שלא נעצרו החליטו על המשך פעולות המאבק. אולם נשיא ההסתדרות הציונית, חיים וייצמן, תבע מההגנה להפסיק את כל הפעולות החמושות של תנועת המרי עד אשר הנהלת הסוכנות, שעמדה להתכנס בהרכב רחב ככל האפשר, תדון ותחליט בדבר המדיניות לעתיד. דרישה זאת הובאה לדיון בוועדת X, בה התעורר ויכוח הן לגופו של עניין והן לגבי סמכותו של הנשיא להפסיק את פעולות המאבק המזויין עד הדיון בהנהלת הסוכנות. ברוב דעות הוחלט לקבל את תביעתו של וייצמן.

בהתאם להחלטת ועדת X הורה הרמ"א לפלמ"ח להפסיק את ההכנות לפעולת תגובה על חיפוש הנשק ביגור והודיע לאצ"ל וללח"י כי עליהם להשעות ביצוע פעולות מתוכננות בירושלים. בעקבות החלטה זו הודיע משה סנה על התפטרותו מתפקיד הרמ"א.

ב-22.7.1946 פוצץ אצ"ל את מלון המלך דוד בירושלים, בו שכנו משרדי ממשלת המנדאט. בפעולה נהרגו בריטים, ערבים ויהודים רבים. הפיצוץ זיעזע את הציבור ובעקבותיו הגיע הקץ לתנועת המרי העברי.