השומר

ארגון שומרים שנוסד בתקופת העלייה השנייה והטביע חותם עמוק על חיי הביטחון של היישוב היהודי לפני מלה"ע ה-1, ואף בשנים שלאחר מכן.

השומר נוסד באחרון של פסח תרס"ט (12.4.1909) בכפר תבור (מסחה). מייסדיו באו מקרב חברי בר גיורא, מסדר חשאי קטן שהוקם שנה וחצי לפני כן ביפו. גם בשנים הבאות מילאו חברי בר-גיורא (ישראל שוחט, ישראל גלעדי, אלכסנדר זייד ואחרים) תפקיד מרכזי בהשומר. כלפי חוץ היה השומר ארגון קבלני של שומרים, ששמרו על היישובים היהודיים, אשר הוטרדו מדי פעם על-ידי שכניהם הערבים ורכושם נשדד ונגנב. יישובים רבים נאלצו לשלם דמי חסות לתקיפים מקרב הערבים, ואף שגייסו שומרים ערבים או צ'רקסים, לא היו בטוחים, שכן לא אחת שיתפו אלה פעולה עם הגנבים.

למייסדי השומר, ובעיקר לישראל שוחט, היו תוכניות מרחיקות לכת מעבר לשמירה גרידא. מגמתם היתה להחדיר בקרב צעירי היישוב, ובאמצעותם ביישוב כולו, את רוח ההגנה העצמית ואת הרצון ליצור כוח מגן יהודי עצמאי ואף מטרות מדיניות נצפו באופק.

השומר החל לפעול בגליל התחתון - בסג'רה (אילניה), כפר תבור ויבנאל. תחילה היה זה מעין ארגון שומרים אזורי. בסוף 1910 התרחבה הפעולה, כשהגיעה אל השומר בקשתה של חדרה, לקבל על עצמו את השמירה במושבה זו. בשנה שלאחר מכן (1911) נחלצו חברי הארגון לסייע בכיבוש הקרקע ב מרחביה, היישוב היהודי הראשון בעמק יזרעאל, וכן הדרימו למושבה רחובות, לפי הזמנת ועד המושבה. ראשון-לציון הצטרפה אף היא, בסוף שנת 1912, למשתמשים בשירותי השומר.

השומר היה ארגון קטן ומנה רק מספר עשרות חברים, שהתקבלו לאחר תקופת מועמדות ממושכת, ולצידם קבוצה קטנה של מועמדים. חרף זאת, הצליח הארגון להשתלט על משימות רבות היקף: שמירה ביישובים בכל רחבי הארץ, ולא פחות חשוב מכך - יצירת דימוי שלכוחו אין כמעט גבול. משה סמילנסקי היטיב להגדיר את הדרך שבה הצליח השומר לבסס את מעמדו: "מצד אחד הערבים הסכימו לו מתוך חריקת שיניים, ומן הצד השני - מתוך רחשי כבוד הכירו בהשומר, משום שבכל מקום שידו הגיעה לשם, הושם קץ להפקרות ולגניבות, והיה שם ביטחון מסויים לנפש... " 1912 יכולה להיחשב כשנת השיא בפעילות השומר: פעולותיו חבקו את הארץ כולה וישראל שוחט סבר שהגיעה העת לעשות צעד נוסף קדימה. הוא שיגר תזכיר לוועד הפועל הציוני, בו ציין כי השומר אינו ארגון מקצועי של שומרים, אלא מהווה יסוד לארגון הגנה כלל-ארצי, שאת חלקו הפעיל יהוו אנשיו, בעוד שחיל המילואים שלו יבוא מקרב ציבור הפועלים והאיכרים. בהמשך תזכירו הציע להקים בכל יישוב "קבוצת הגנה תמידית" שבראשה יעמוד ועד, וכל הוועדים הללו יקושרו ביניהם על-ידי מרכז אחד. "מטרתנו אינה זמנית, שנולדה לרגל מקרה של רגע, " הדגיש שוחט בתזכירו, "כי אם מטרה היסטורית גדולה... אנו מצידנו נכונים להקדיש את זמננו, כוחותינו ועבודתנו לטובת ההגנה. " אולם, השומר לא נחל רק הצלחות. לאחר השיא של 1912 צצו בעיות וקשיים. העבודה היתה קשה ולרוב גם מסוכנת. כמה מחברי השומר נהרגו ואחרים נפצעו והתעוררו בעיות של טיפול באלמנות וביתומים. במושבות אחדות קמה התנגדות לאנשי השומר.

היו לה סיבות אחדות: השמירה העברית היתה יקרה מן הערבית;השומרים העברים גילו יחס נוקשה לערבים, והיו איכרים שטענו, כי יחס זה יתנקם בסופו של דבר במושבות.

גם הניגודים האידיאולוגים בין השומרים, בעלי הרקע הסוציאליסטי עוד מלפני עלייתם לארץ לבין האיכרים ה"בורגנים", גרמו לחיכוכים. ולבסוף, אנשי השומר היוו מעין כת סגורה ונבחרת, שקיבלה אך בקושי חברים חדשים. לא אחת נטען נגדם שהם מסתגרים ומתנשאים. אם נוסיף לכך, שחברי הארגון לא הסכימו לקבל שום מרות, זולת זאת של ראשיהם, יובן מדוע היה יחס הכבוד וההערכה כלפיהם ביישוב מהול גם בלא מעט הסתייגויות. בשנת 1913 ספג השומר מהלומות: המושבות רחובות וחדרה החליטו שלא לחדש את חוזיהן עמו. עם זאת התנחמו חבריו בכך, שלא הוחזרה אליהן השמירה הערבית, ושומרים יהודים, שלא מאנשי השומר, הם שהבטיחו את הרכוש והנפש בהן.

באותה שנה, 1913, נסע ראש השומר, ישראל שוחט, לקושטא, ללמוד משפטים, והחלו להישמע דיבורים על הצורך ב"תכלית", משמע שהשמירה אינה חזות הכל. ואכן, חברי השומר הרבו להתלבט בין השמירה לעבודה, עד שמצאו את השילוב ביניהן: התיישבות, שבתקופה מאוחרת יותר נקראה "ביטחונית". תחילה ניסו להקים "כפר שומרים" בתל-עדש (תל עדשים) שבעמק יזרעאל (1913). שלוש שנים לאחר מכן, בעיצומה של מלה"ע ה-1, הם הניחו את היסוד לכפר בר גיורא בגליל העליון (שאחרי מות ישראל גלעדי קיבל את השם כפר גלעדי).

מלה"ע ה-1 פגעה בהשומר, כפי שפגעה ברוב הגופים והארגונים הציוניים שהיו קיימים בארץ באותה עת. השלטון התורכי חשד בהשומר, שאנשיו נשאו נשק, כי יש לו כוונות של מרד, ורדף את חבריו. ראש הארגון, ישראל שוחט, שחזר לארץ לחופשה ערב פרוץ המלחמה, נעצר יחד עם אשתו מניה, והוגלה לתורכיה לכל ימי המלחמה.

התורכים תבעו מהיישובים היהודיים למסור את נשקם. אנשי השומר עמדו בראש המתנגדים לכך. השומר חזר והתרכז בצפון הארץ, כשמרכזו בפוריה. מטעמי חשאיות נחתמו עתה הסכמי השמירה עם המושבות לא על-ידי ועד הארגון, אלא על-ידי שומרים בודדים.

לקראת סופה של המלחמה החמיר מצבו של הארגון. התורכים רדפו את חבריו, לכדו כמה מהם ועינו אותם בכלא. הארגון הסתכסך עם גופים אחרים ביישוב ובעיקר החריפה היריבות עם ניל"י. משנלכד איש ניל"י יוסף לישנסקי על-ידי התורכים, נקם בחבריו לשעבר (הוא ניסה להתקבל להשומר ונידחה) על-ידי הלשנה עליהם, כאילו הם מורדים במלכות. התוצאה היתה מאסרים ועינויים נוספים.

אנשי השומר היו מן המתגייסים הנלהבים לגדוד העברי, בראותם בו את התגשמות חלומם להקמת כוח לוחם יהודי גדול. אחרי המלחמה חזר הארגון וקיבץ את נידחיו.

נעשו נסיונות לשקמו וחברים חדשים נקלטו בו, ביניהם מראשוני העלייה השלישית, וכן כמה מה גימנזיסטים, בוגרי גימנסיה הרצליה, ומועמדים צעירים שנקראו בשם החיבה "ג'חו" (עיירים). המיזוג לא עלה יפה. הוותיקים המשיכו לדגול בתפיסתם האליטיסטית, שמשמעה כי את הגנת היישוב היהודי יש להשתית על מסדר-שומרים מצומצם, הקובע בעצמו את מטרותיו ואת דרכו. החברים החדשים, ובראשם אליהו גולומב, גרסו כי את הגנת היישוב חייב לשאת גוף רחב בהרבה, עממי ומיליציוני, שישאב את מרותו ממוסדות היישוב. הגוף הפוליטי החדש שהוקם באותה עת, אחדות העבודה וראשיו, וביניהם דוד בן גוריון, ברל כצנלסון ויצחק טבנקין, תמכו בקו זה, ואנשי השומר, שאף הם השתייכו ל אחדות העבודה, מצאו עצמם בעימות פנימי וחיצוני.

הוויכוח על דרך השומר הגיע לשיאו במועצה המורחבת של הארגון שהתכנסה בתל-עדש בא' בסיוון תר"ף (18.5.1920). הקו של הוותיקים גבר, וגולומב וטבנקין מצאו עצמם במיעוט. כיוון שחילוקי הדעות לא נפתרו, הציע שוחט לפרק את השומר ולהעביר את נושא האחריות לביטחון היישוב לוועידת אחדות העבודה, שעמדה להתכנס בתוך ימים אחדים. בוועידה זו בכינרת, החליטה אחדות העבודה, ליטול על עצמה את האחריות לנושא הביטחון והקימה בכך את ארגון ההגנה. הוועד האחרון של השומר, יחד עם אליהו גולומב, נקבע לוועד ההגנה הראשון.

השומר היווה, אפוא, את המסד להגנה. ב-13 שנות קיומו (כולל תקופת בר גיורא) הוא תרם רבות לחישול היכולת ורצון ההתגוננות של היישוב היהודי הקטן. בשנים הבאות ניתקו עצמם רוב ותיקיו מן הפעילות בהגנה ומספר שנים אף פעלו במסגרת ארגון-מגן חשאי משלהם בשם הקיבוץ. ותיקי השומר לא הסתגלו לתנאים החדשים, ולהיקף הרחב יותר של הכוח הנבנה להגנת היישוב בשנות המנדאט הבריטי.

להשומר שמורה זכות ראשונים בנושא העשייה הביטחונית, ומיתוס השומרים החסונים והאמיצים, הרוכבים חמושים על סוסים אבירים ומורשתם עוברים מאז ימי העלייה השנייה מדור לדור.