ועד הגנה ארצי/מרכזי

הגוף העליון של ההגנה בשנים 1930-1921, בהן היה הארגון תחת חסותה של הסתדרות העובדים. קדמו לו ונטמעו בו הוועד המתחיל שהוקם בינואר 1920, וועד ההגנה שנוסד על-ידי ועידת אחדות העבודה ביוני 1920. הוועד המרכזי הראשון מונה על-ידי הוועד הפועל של ההסתדרות במרס 1921. חבריו היו (לפי סדר הא"ב): יוסף ברץ, אליהו גולומב, יוסף הכט, שאול מאירוב- אביגור, ישראל שוחט, חיים שטורמן, לוי שקולניק- אשכול. בשנים הבאות חלו בו שינויים ובוועד ההגנה הארצי כיהנו בתקופות שונות יוסף אהרונוביץ', יצחק אולשנסקי-אולשן, דוד בן-גוריון, יצחק בן-צבי, דב הוז, שמואל הפטר, דוד יפה, יצחק לנדוברג- שדה, צבי נדב, מאיר רוטברג, יוסף שפרינצק.

הוועד המרכזי היה מפולג באשר לאופיו הרצוי של ארגון ההגנה: מקצועני מצומצם או עממי, פתוח לכל, וכן בשאלת עצמאותו ומהות המרות הציבורית שיהיה נתון לה.

בשנתיים הראשונות פרשו מן הוועד הנציגים הבולטים של שתי האסכולות המנוגדות, ישראל שוחט ואליהו גולומב (אף שעמדתו של זה האחרון נתקבלה), ואילו גדוד העבודה, שהיה עשוי להוות את הכוח הארצי של ההגנה, נפרד ממנו והלך בדרכו שלו, עד שהתפרק ב-1927.

הוועד המרכזי ניהל פעולות של גיוס כספים, רכישת נשק וחלוקתו ליישובים. שיפור המצב הביטחוני והמדיני, יחד עם המצוקות שהיישוב והתנועה הציונית סבלו מהן בתחומים שונים, צמצמו עד מהרה את אפשרויות הפעולה למינימום. ההנהלה הציונית הפסיקה את הקצבותיה הכספיות להגנה;הנהגת הסתדרות העובדים לא גילתה יוזמה בעניני הארגון;רבים מן האיכרים במושבות וחלק מן החוגים האזרחיים בערים לא ראו בעין יפה את התפתחותו של ארגון הגנה כל-ארצי חזק ובעל-סמכות, שעלול להוות מכשיר לחיזוק השפעתם של ארגוני הפועלים ביישוב;גם בחלק מהיישובים לא ששו לחיזוקו של הארגון הארצי, העלול להגביל את הסמכות המקומית.

בנסיבות אלה נטשו החברים בזה אחר זה את הוועד המרכזי, ולבסוף נותרו בו למעשה רק יוסף הכט, ששימש כמרכז ההגנה, ושאול מאירוב-אביגור. הם, ועמם מפקדי שלוש הערים הגדולות וקומץ פעילים אשר לא רפו ידיהם, המשיכו לשאת בעול, עד אשר באו מאורעות תרפ"ט (1929) והוכיחו מחדש את חשיבות קיומה של ההגנה. אחרי המאורעות בשלה ההכרה, כי יש לעשות את ההגנה לכוח כלל-יישובי, שכל חוגי היישוב שותפים לו, נושאים בעולו ואחראים לקביעת דרכו. בכך תמה פרשת הוועד המרכזי מטעם ההסתדרות.