ההעפלה

עלייתם של יהודים לארץ-ישראל שלא-ברשות השלטונות הבריטים בתקופת המנדאט הבריטי נקראה העפלה. במובן מצומצם יותר מדובר בעלייתם והעלאתם המאורגנת של יותר מ-120 אלף יהודים לארץ בשנים 1948-1934, רובם בדרך הים.

ההעפלה היתה אחד התהליכים הבולטים בשיבת ציון המחודשת בשנות ה-30 וה-40 של המאה, מעין נהר זורם שדבר אינו יכול לעצרו, וכהגדרתו של שאול מאירוב- אביגור, שעמד רוב הזמן בראשה: "פעמים שטף (הנהר) בזרם אדיר אחד, פעמים נתפצל לזרמים וזרמי-משנה. " בראשית ימי העלייה החמישית, משנת 1933 ואילך, גבר זרם העולים ארצה. באותה שנה עלו ברשיון למעלה מ-30 אלף יהודים, בשנה שלאחריה 42 אלף וב-1935 כ-65 אלף.

אף-על-פי-כן המתינו רבבות נוספות בארצות אירופה לסרטיפיקאט (רשיון-עלייה) המיוחל, שצריך היה לקבלו מהבריטים. המצב החמיר והלך עם התגברות המשטר הנאצי בגרמניה וחיזוק השפעתו בארצות אחרות באירופה. שערי ארצות העולם כולו היו סגורים בפני יהודים וכל המחפשים דרך להינצל היו עולים-בכוח לארץ-ישראל. כך נולדה ההעפלה. תחילה לא היתה המנהיגות הציונית מוכנה לסייע להעפלה, מחשש שהדבר יפגע בעליית הרבבות ברשות. אבל ביישוב היהודי בארץ היתה מודעות גבוהה למצוקתם של יהודי אירופה וחוגים שונים החלו לטפל בהעלאתם ובקליטתם, מתחת לחוטמם של הבריטים. הפעולה החלה במקביל הן בשמאל והן בימין של הקשת הפוליטית.

את ספינת המעפילים הראשונה, ולוס, הביאו בקיץ 1934 פעילי הקיבוץ המאוחד שהיו קשורים להגנה . זמן קצר לאחר מכן הגיעה הספינה הראשונה של התנועה הרוויזיוניסטית, אוניון. שני המבצעים עלו יפה רק בחלקם, והדבר גרם להפסקה בפעילות ההעפלה לתקופה ממושכת. בשנת 1937, משגברה מצוקתם של יהודי אירופה, חודשו המאמצים - הפעם על-ידי שלושה גורמים במקביל: התנועה הרוויזיוניסטית בשיתוף אצ"ל, התנועה החלוצית בשיתוף ההגנה, וכן אנשים פרטיים, שעסקו בכך, ברובם, ממניעי פרנסה.

בשלהי שנות ה-30 הלך זרם המעפילים וגבר. בשנים 1939-1934 הגיעו לחופי הארץ 50 כלי-שיט ובהם למעלה מ-20 אלף מעפילים. כ-6,000 הועלו באמצעות התנועות החלוציות וההגנה, כ-6,000 על-ידי התנועה הרוויזיוניסטית והשאר על-ידי גורמים פרטיים שונים.

עד סוף 1938 תמכו בהעפלה אחדים מראשי תנועת העבודה, וביניהם ברל כצנלסון, יצחק טבנקין ואליהו גולומב, שעמד בראש ההגנה. מן העבר הפוליטי השני תמך בה זאב ז'בוטינסקי. באותה עת, מול השינוי במדיניותה של בריטניה, השתנתה גם גישתו לנושא של דוד בן-גוריון, יו"ר הנהלת הסוכנות, שהסתייג עד אז מההעפלה, והעדיף לשמור על היקפה הגדול של העלייה החוקית. בסתיו 1938, משהבחין בן-גוריון בשינוי צפוי במדיניותה של בריטניה, הוא הגיע למסקנה שעל הסף ניצבת "הציונות הלוחמת", וההעפלה היא אחד מכלי נשקה היעילים ביותר. בן-גוריון הציע לפתוח ב עלייה ג' - העלאה של רבבות צעירים, אפילו תוך התנגשות עם הבריטים. חבריו להנהגה וכן פעילי ההעפלה לא נטו לאמץ את תוכניתו והעדיפו להמשיך במבצעים החשאיים. הנהגת היישוב קיבלה מעתה תחת חסותה את נושא ההעפלה, והוקם המוסד לעלייה ב' (בקיצור: המוסד), כזרוע של ההגנה (אביב 1939) ובראשו הועמד שאול מאירוב-אביגור.

ערב מלה"ע ה-2 ובמהלכה היתה ההעפלה מפעל הצלת נפשות ממש. כל יהודי שהגיע ארצה ניצל מגורלם הנורא של מיליוני היהודים שהושמדו, אולם היקף ההצלה לא היה גדול: רק 25 אניות ועליהן 16,500 יהודים יצאו מאירופה בשנות המלחמה. זאת, בעיקר, מחמת תנאי המלחמה, חוסר כלי-שיט והסכנה להפליג בימים, ומאמציהם הבלתי-נלאים של הבריטים לבלום את ההעפלה.

מאז סוף שנות ה-30 וביתר שאת בשנותיה הראשונות של מלה"ע ה-2 נקטו הבריטים בשורה של צעדים כדי למנוע את כניסתם של המעפילים ארצה. תקנות הספר הלבן הגבילו כניסת יהודים לארץ. כמו-כן ניסו הבריטים למנוע את ההפלגות מחופי אירופה, החזירו ספינות שנלכדו ללב ים, ירו על ספינות, עצרו מעפילים לתקופות קצרות או ארוכות בארץ, ולבסוף אף גירשו מעפילים לארץ גזרה, לאי מאוריציוס באוקיינוס ההודי.

למרות כל צעדיהם נמשכה ההעפלה. מחמת התנאים הקשים נשרו ממנה כל הגורמים שעסקו בה, לבד מהמוסד, שמשנת 1942 ועד קום המדינה נשאר הגורם היחיד שהביא אניות מעפילים ארצה (להוציא ספינה אחת שהגיעה בשנת 1947). בשנות מלחמת העולם מיקד המוסד את מאמציו בהעפלה היבשתית - העלאת יהודי ארצות ערב, בעיקר מעיראק ומסוריה. שליחיו פעלו בסוריה, לבנון, עיראק ואיראן, העלו אלפי יהודים בדרך לא-דרך, והמשיכו בכך גם אחרי הקמת המדינה עת עלו במסגרת מבצע "עזרא ונחמיה" רוב יהודי עיראק ארצה. לקראת סוף המלחמה שב המוסד לפעול בבלקנים, והצליח לחלץ אלפי יהודים מאירופה הכבושה.

מקיץ 1945 עד יום הקמת המדינה באמצע מאי 1948, גבר מאוד זרם המעפילים, כמעט כולם שרידי השואה באירופה. לאחר תום מלה"ע ה-2 הפכה ההעפלה לאחד המרכיבים הראשונים במעלה של מאבק היישוב היהודי בארץ-ישראל לעצמאותו. המעפילים היו עתה לוחמי הקו הראשון במאבק הציוני האנטי-בריטי. מאבקם זה הוכר בעולם והיה לגורם מכריע במאבק המדיני לעצמאות. עמדתה העיקשת של בריטניה נגד עלייתם של שרידי השואה, הפכה לגביה למעין בומרנג: ככל שהצרה יותר את צעדי המעפילים הלכו מעמדה בעולם ויוקרתה וירדו. בשנים 1948-1945 העפילו יהודים לארץ- ישראל ב-66 הפלגות.

כולן, לבד מאחת ("בן הכט", 1947) אורגנו ונשלחו, כאמור, על-ידי המוסד, זרוע של ההגנה. בשנים אלו העפילו כ-70 אלף עולים בדרך הים, ועוד כ-9,000 באמצעות עלייה (כניסה לארץ בתיעוד מזוייף).

תחילה (בקיץ 1945) שוגרו ספינות קטנות מאיטליה (הקטנה ביותר היתה דלין שעל סיפונה הפליגו 35 מעפילים). השיא (בסוף 1947) היה בשני הפאנים, כלי-שיט, שכל אחד הוביל למעלה מ-7,500 מעפילים ממזרח אירופה.

ההעפלה ידעה הצלחות לא מעטות, מאבקים ממושכים וקשים עם הבריטים, שעשו ככל יכולתם למנעה, ופריצה לדעת-הקהל הבין-לאומית, נקודה שחשיבותה היתה רבה הן לעלייה עצמה והן למאבק הציוני לעצמאות.

תשומת הלב הבין-לאומית התמקדה אל ההעפלה לראשונה באביב 1946, כאשר נעצרו בנמל לה ספציה בצפון איטליה למעלה מאלף מעפילים שעלו על ספינה בדרכם לארץ-ישראל.

סירובם לרדת ממנה, מאבקם הממושך ושביתת הרעב עליה הכריזו כולם, אליה הצטרפו מנהיגי היישוב היהודי בארץ - הביאו את אמצעי התקשורת בעולם, ובעיקר בארצות-הברית, להתעניינות במצוקתם של שרידי השואה באירופה אחרי המלחמה, שהבריטים מנעו מהם את הכניסה לארץ-ישראל.

באוגוסט 1946 החלו הבריטים לגרש מעפילים שספינותיהם נתפסו למחנות מעצר באי קפריסין. מחזות התנגדותם של המעפילים בנמל חיפה עלו לעיתים קרובות לכותרות החדשות בעולם ומיקדו את תשומת הלב למאבקם של היישוב והמעפילים.

בקיץ 1947, בפרשת יציאת אירופה תש"ז (אקסודוס), ידעה ההעפלה את אחת מנקודות השיא שלה. תוכניתם של הבריטים להחזיר את מעפילי הספינה לאירופה והתנגדותם של המעפילים במשך שבועות לרדת מספינות הגירוש בכל חוף זולת חוף ארץ-ישראל, יצרו הד כל-עולמי למאבק ההעפלה בפרט ולמאבקו של היישוב בארץ בכלל. לאחר עימות חריף בין האימפריה הבריטית ל-4,500 המעפילים בחוף צרפת, הם גורשו לגרמניה.

חברי ועדת החקירה של האו"ם (אונסקו"פ) עקבו אחר מאבק מעפילי "יציאת אירופה" בחיפה וביקרו במחנות העקורים באירופה. התרשמותם ממראה עיניהם התבטאה במסקנותיהם: "עלייה יהודית היא הבעיה המרכזית של ארץ-ישראל כיום... יצירת מדינה יהודית לפי תוכנית החלוקה היא התקווה היחידה להסרת בעיה זו מזירת הסכסוך. " פעם נוספת משכה ההעפלה את תשומת-לב העולם, כשהפליגו הפאנים ממזרח אירופה בסוף 1947, כשעל סיפונן של שתי הספינות למעלה מ-15,000 מעפילים. ב-1947 הגיעו לראשונה שתי ספינות מעפילים מצפון אפריקה יהודה הלוי ושיבת ציון. טענת הבריטים, כי שרידי השואה חסרי הבית מוסתים על-ידי אנשים "בלתי אחראיים" ואין לכך דבר עם שאיפת היהודים לארצם, הופרכה שוב בהעפלתם של יהודי צפון אפריקה.

ההעפלה מצפון אפריקה - בגלל קשיי היציאה - נמשכה גם בשנות המדינה הראשונות והיא נוהלה על- ידי אותם שליחים ופעילים שהחלו בה לפני קום המדינה.

ב-1947 נוסתה לראשונה הבאת מעפילים בדרך האוויר (עליית כנף) מעיראק ומאיטליה.

ההעפלה - בממדיה ובתנופתה - לא יכלה לצאת אל הפועל אילולא נחלץ לעזרתה היישוב היהודי בארץ-ישראל, ובראש וראשונה ההגנה. מאות ואלפי הפעילים ואנשי המוסד בראשם, אנשי הפלי"ם שהשיטו את הספינות, מתנדבי היישוב בצבא הבריטי, הגדעונים שהקימו את הקשר האלחוטי, אנשי ההורדה בחופים ורבים רבים אחרים - "נשאו את עמם עלי שכם", כדברי המשורר נתן אלתרמן. חברו להם מתנדבים יהודים ולא יהודים, בעיקר מארצות-הברית וכן היהדות האמריקנית שהעמידה את רוב הסכומים שנדרשו לביצוע מפעל-אדירים זה. בסך הכל עלו במסגרת ההעפלה יותר מ-120 אלף נפש, שהיוו תוספת חשובה ביותר ליישוב היהודי בארץ-ישראל שביום קום המדינה מנה 650 אלף נפש. מהם הועלו על-ידי המוסד - בעיקר בים, אך גם ביבשה 96,500, על-ידי התנועה הרוויזיוניסטית ושלוחותיה, כולל פעילים רוויזיוניסטים שהוצאו מתנועתם 15,000, ועל-ידי גורמים פרטיים ויחידים 10,250.

ספינות המעפילים שהפליגו ארצה לאחר מלה"ע ה-2 אימצו לעצמן נוהג המקובל במדינות ריבוניות: לספינות מלחמה מוצמדים שם קיצור או ראשי-תיבות כדוגמת (Her Majesty Ship) בצי המלכותי הבריטי, או אח"י (אניית חיל הים) בצה"ל.

ספינות ההעפלה נקראו "ספינות ההגנה" (Haganah Ship), ולאחר מכן בא שמן, בדרך כלל שם סמלי, שהוענק להן על-ידי המוסד - למשל: "ספינת ההגנה, יציאת אירופה תש"ז" (אקסודוס). היה בכך משום מסר כפול: ראשית, היו אלה ספינות המאבק של העם היהודי והיישוב בארץ. ושנית, ההגנה לא רק הגנה על היישוב והרחיבה את תחומי התיישבותו, אלא גם ארגנה, הובילה והעלתה לארץ רבבות מעפילים.