הפעילות בשנים הראשונות

רעיון ההגנה העצמית לא היה חדש. אולם, מייסדי ה"הגנה" ראו בחזונם ארגון עממי כלל ארצי ולא מסדר שומרים מצומצם הקובע בעצמו את מטרותיו ואת דרכו כפי שפעל "השומר".

הגוף העליון של ה"הגנה" היה עד 1930 ועד ההגנה הארצי (המרכזי). בראשו עמד יוסף הכט. הועד ניהל גיוס כספים, רכישת נשק וחלוקתו לישובים. בשנים אלו היתה ה"הגנה" כפופה להסתדרות העובדים שמימנה את פעולותיה. בין השאר נערכו שני קורסים למפקדים. הראשון כונה על ידי השומרים הותיקים, בזלזול, קורס הקומדיאנצ'יקים (מלשון קומדיה) והשני קורס איטליה.

ועד ה"הגנה" הארצי ניהל את עבודתו מול ועדי הגנה מקומיים, שלא היו כפופים לו ופעלו באופן עצמאי למדי. ועדי ה"הגנה" המקומיים קנו נשק לעצמם, מימנו את שכרו של מפקד ה"הגנה" במקום, ודאגו לאימון אנשיהם. במאורעות 1929 (תרפ"ט) הוכחה חשיבות ה"הגנה" לאחר שברוב המקומות בהם פעלה נהדפו התקפות הערבים.

בעקבות המאורעות נערכו שינויים ארגוניים ב"הגנה". הארגון הוכפף למוסדות הלאומיים ובכך הפך לארגון כללי על מפלגתי. הוקמה מפקדה ארצית ששיקפה בהרכב חבריה את כלל הזרמים בישוב. נוסדו מפקדות למחוזות עירוניים ולגושים כפריים.

בחלק מהמקומות הוקמו ליד המפקדות מטות מקצועיים ליעוץ ופיקוד בתחומים שונים. בתחילה גורמי רפואה וקשר ולאחר מכן מודיעין. בהדרגה הועברו התחומים השונים לידי אנשי מקצוע בעלי ידע צבאי וניסיון, שמונו על ידי מפקדת הגוש או המחוז. מפקדות המחוזות התפתחו למסגרות של מפקדות צבאיות מקצועיות. המפקדה הארצית (המ"א) קידמה את הרכש ואת ייצור הנשק והוקמה מחלקה טכנית שעסקה בתכנון שיטות הגנה וביצורים.

ביזמת המ"א נערכו קורסים ארציים למפקדים והוקמה מערכת מודיעין.

בשנת 1938 אוחדו הגושים הכפריים למחוזות מרחביים (שרון, שומרון, עמקים, צפון ודרום) שנוספו אל שלושת המחוזות העירוניים (ירושלים, תל אביב וחיפה).

בראש הארגון עמד יוחנן רטנר, שהיה ראש המפקדה הארצית (רמ"א). המפקדה כללה שרות רפואה, מחלקת קשר ולשכת הדרכה.

ה"הגנה" הוכפפה להנהלת הסוכנות היהודית.

בשנת 1939 הוקם מטה כללי מקצועי, כפוף למפקדה הארצית. לתפקיד ראש המטה הכללי מונה יעקב דוסטרובסקי (דורי). למעט שנתיים, בהן כיהן יצחק שדה כממלא מקום רמטכ"ל, כיהן דורי בתפקיד רמטכ"ל ה"הגנה" עד הקמת צה"ל, ואף התמנה לרמטכ"ל הראשון של צה"ל.

בשנת 1941 הוחלט על חלוקה מרחבית נוספת והארץ חולקה לגלילות (צפון, תיכון, דרום וירושלים) ולמחוזות (תל אביב וחיפה). לרשות כל גליל ומחוז הועמדו כוחות חי"ש וחי"ם ועל פי חלוקה זו הוכנו התוכניות להגנה על הישוב.

בנוסף לכוחות המרחביים שהיו כפופים למפקדי הגלילות והמחוזות, נעשו נסיונות ליצור כח ארצי כפוף למטכ"ל, שיפעל בכל מקום בו ידרש.

עוד קודם לכן היה נסיון כזה - בהקמת הפו"ש (פלוגות השדה) שפעל בשנים 1939-1937. לאחר מכן הוקמו הפו"ם (פעולות מיוחדות), החי"ש (חיל השדה) והחי"ם (חיל משמר). אנשי החי"ש היו, כשאר חברי ה"הגנה", אזרחים, ועבדו כל אחד במקצועו ולפרנסתו, התאמנו מספר שעות בשבוע ובשבתות, מדי פעם גויסו לקורסים קצרים ומרוכזים.

בשנת 1941 הוקם הפלמ"ח (פלוגות מחץ) כזרוע מגויסת ארצית ראשונה קבועה הכפופה למטה הכללי. בשנה זו הוקם גם הגדנ"ע (גדודי נוער) שבמסגרתו אומנו בני נוער לומד ועובד. הגדנ"ע היה מקור עיקרי לתגבור הפלמ"ח והחי"ש על ידי צעירים מאומנים ובעלי מוטיבציה גבוהה.

ארגון ה"הגנה" שמר על קיום היישוב עד 1948. במסגרות ה"הגנה" נבנה הכוח הצבאי שלחם במלחמת העצמאות מול הצבאות הערבים, הפך לצה"ל ואפשר את מימוש העצמאות של מדינת ישראל.