ההתיישבות וההגנה

1. ייסוד הארגון והתפתחותו נבעו קודם כל מהצורך להגן על היישובים העבריים תושביהם ורכושם.
2. חברי הארגון גויסו ביישובים השונים והתארגנו ביחידות על פי הפריסה היאוגרפית של היישובים.
3. ההגנה הייתה שותפה מלאה לייזום ותכנון מבצעי התיישבות, ביצועם והגנה עליהם.

ניצניו של ארגון ההגנה היו בהתארגנויות מקומיות לצורך הגנה על ישוב או קבוצת יישובים. מוסדות היישוב ראו צורך חיוני לארגן את ההגנה העצמית של היהודים ושל רכושם, מבלי לסמוך על הגנת שלטון המנדט הבריטי בלבד.

ההגנה, כארגון התנדבותי, נזקקה לשיתוף פעולה מצד התושבים. ביישובים הוותיקים (ערים ומושבות) גוייסו החברים כפרטים. לעומת זאת בהתיישבות העובדת (קיבוצים ומושבי עובדים) היה הגיוס קולקטיבי - כל היישובים וכל חברי היישוב.

בכל ישוב פעל הארגון באמצעות פיקוד מקומי. תושבי כל יישוב היו אחראים על הבטחון השוטף של היישוב. במקרה של התקפה, היה על התושבים לשמור על יישובם עד לבואה של תגבורת שתאורגן על ידי הפיקוד הארצי של ההגנה, או עזרה של כוחות בריטיים.

מ-1930 גברה מעורבות הארגון בתיכנון הגנת היישובים ובשיפור סידורי הבטחון של הישובים כגון הקמת בתי בטחון, עמדות שמירה וארגון יישובים בודדים בגושים לצורך עזרה הדדית.

החל משנים אלה גדל חלקה של ההגנה בגיבוש תוכניות התיישבות חדשות, במטרה להרחיב את אחיזת הישוב היהודי בחלקי הארץ השונים, ולהשפיע בכך על קווי הגבול של חלוקת הארץ בין יהודים לערבים.

דוגמה בולטת למעורבות אנשי ההגנה בתכנון התיישבותי היא התיישבות 'חומה ומגדל'. בשיטה זו הוקמו חמישים ישובים שעלו על הקרקע מאפריל 1936 עד סוף 1939. ההגנה הייתה מעורבת בתכנון פריסת ההתיישבות, בעליית היישובים על הקרקע ובאבטחתם. שיטת 'חומה ומגדל' אפשרה הקמה, במהלך יום אחד, של יישוב מבוצר המסוגל לעמוד בהתקפה אפשרית של ערבים.

מבצע ההתיישבות הגדול והמורכב ביותר היה מבצע העלייה על הקרקע של חניתה בגליל המערבי (1938). המבצע נוהל כמבצע צבאי באמצעות גיוס נרחב של אנשי הגנה ואמצעים.

בשנות הארבעים עמדו לרשות ההגנה אנשי הפלמ"ח, שהיו בגיוס מלא. זאת להבדיל מחברי ההגנה בערים וביישובים האחרים, שהשתתפו בתפקידי השמירה ביישובם ובאימונים אך המשיכו בעבודתם האזרחית. באמצעות מחלקות פלמ"ח הוקמו 'היאחזויות' באזורים הקשים להתיישבות ובעלי חשיבות מבחינה מדינית. הפלמ"ח הקים את היישובים והחזיק בהם זמנית עד לאיזרוחם.

גם בתקופת המאבק נגד הבריטים (1947-1945), המשיכה ההגנה את פעילותה בחזית ההתיישבות. תחת פיקודה התארגן המבצע החשאי של עליית 11 יישובים חדשים בנגב, במהלך לילה אחד, במוצאי יום הכיפורים תש"ז (6.10.1946).

במלחמת העצמאות נקטפו פירות הקשר הרצוף שנשמר בין ההגנה לבין היישובים.

היישובים בחזית המלחמה היוו למעשה בסיסי מגן בהם לחמו תושבי המקום וכוחות תגבורת. באופן זה נוצר מערך ארצי, משולב בין ההגנה לישובים, שעמד בחזית הלחימה בערביי ארץ ישראל ובבלימת הפלישה של צבאות מדינות ערב.