קבוצת כנרת

קבוצת כנרת, שוכנת לחופה הדרום-מערבי של ימת כנרת, בין המושבה כנרת לבין קיבוץ דגניה. הקבוצה נחשבת כמקום לידתו של ארגון ה"הגנה", ביוני 1920, אף על פי שהארגון הוקם פורמאלית רק חצי שנה מאוחר יותר, בדצמבר 1920, בחיפה, כאשר הוחלט לקיימו במסגרת ההסתדרות.

קבוצת כנרת יצאה ב-1913 מחצר המושבה כנרת, הסמוכה. "חצר כנרת", הפכה מושג כמעט מיתולוגי בתולדות ההתיישבות העובדת. חצר המושבה, שהוקמה ב-1908, נחשבת בית-היוצר של התנועה הקיבוצית. בחצר המושבה חיו ופעלו אישי הגות ועבודה כמו א"ד גורדון, יצחק טבנקין, בן-ציון ישראלי, ועוד. במקום זה התארגנו: הקבוצה הראשונה (קבוצת כנרת) משק הפועלות הראשון, וארגון "המשביר".

קבוצת כנרת הוקמה על גבעה סמוכה דרומית למושבה. גם היא הקימה "חצר" ומתוכה יצאו הגרעינים לייסוד קבוצות וקיבוצים בעמק יזרעאל. כאן קם ב-1923 קואופרטיב "תנובה" לשיווק תוצרת חלב, וב-1929 - איחוד הקבוצות והקיבוצים.

בשנות המאורעות (1939-1936) שימשה קבוצת כנרת בסיס לפו"ש (פלוגות השדה של ה"הגנה"). מתוכה יצאו לפעולות ואליה שבו. בקבוצת כנרת פעלו מנהיגיה והוגיה של תנועת העבודה הישראלית: ברל כצנלסון, נחמן סירקין, משה הס, דב בר בורוכוב, המשוררת רחל, אברהם הרצפלד ושאול אביגור, מראשי ה"הגנה".

כאמור נחשבת קבוצת כנרת מקום לידתו של ארגון ה"הגנה". היא גם מקום הקמתו של "הסליק" הראשון ומקום יציאה ולימוד של גופים שונים שפעלו במסגרת ה"הגנה". בין חברי הקבוצה בלטה חבורת אנשי ביטחון, בראשות שאול אביגור, שעמדה במרכז הפעילות הבטחונית של הישוב מאז ימי "השומר" ועד הקמת צה"ל.

"ארגון ההגנה העברי בארץ ישראל", או בשמותיו המקוצרים ה"הגנה", "השורה", ה"ארגון" - נולד מתוך צרכי ההתגוננות של המפעל הציוני בארץ ישראל. בראשיתו התנהל ויכוח מר עם ארגון "השומר", שקם על ברכי מסורת הארגונים החשאיים ברוסיה הצארית ודגל במסירת ענייני הביטחון לחבורה מקצוענית מצומצמת, נבחרת, אליטיסטית וחשאית. בראש חבורה זו עמד ישראל שוחט. מולו, מתוך ארגון "השומר", קמה חבורה של חברים חדשים ובראשם - אליהו גולומב ודב הוז. הללו טענו כי לאור השתנות הצרכים הבטחוניים - יש להקים ארגון הגנה עממי, רחב ושוויוני, בו ייקחו חלק כל איש ואישה בישוב היהודי המסוגלים לכך.

לנגד עיני החבורה הצעירה עמדו מהומות הדמים, שפרצו ב-1920 במקומות שונים בארץ ישראל ביוזמת הערבים. בארועים אלה, שמרכזם היה בירושלים, לא היתה לישוב המאורגן תשובה הולמת. הפתרון שהציע "השומר", התבסס, אמנם על נסיון השמירה של מקצוענים בודדים בישובים השונים, אך לא נראה עוד מתאים. אל מול המון מוסת ומתפרע לא יכול היה להופיע "שריף" בודד. נדרשה מסגרת גדולה וכוללת של מתגוננים, המאורגנים והמאומנים מראש לקראת התקפות בלתי צפויות.

את התפיסה הבטחונית החדשה של גולומב והוז, אימצה מפלגה חדשה בשם "אחדות העבודה". המפלגה נוסדה בפתח-תקווה ב-1919, שנה אחת בלבד לפני יסוד ה"הגנה". אחדות העבודה דגלה ב"אחדות כל העובדים והפועלים לשם עיצוב גורלם המשותף בא"י, זאת באמצעות מכשירים קיבוציים שיתופיים". התפישה של גולומב והוז הלמה את מצע המפלגה וכך, כבר בוועידתה הראשונה בקבוצת כנרת ביוני 1920, יזמו פעילי המפלגה - ברובם יוצאי הגדודים העבריים ו"השומר" - החלטה שעיקרה: תמיכה מלאה של המפלגה בהקמת ארגון הגנה יהודי, כלל ארצי.

במסמך המסכם של הוועידה כתב משה שרת: "אחדות העבודה מקבלת בהכרת חשיבות ואחריות היסטורית את האיניציאטיבה המוטלת עליה מאת הסתדרות השומר, לדאוג לסידור ענייני ההגנה, לארגן השתתפותם של העובדים בה ולהבטחת תכנה הלאומי והסוציאלי של הגנה עממית בארץ, על-ידי סידור חבר עובדים אקטיביים העומדים על המשמר בכל ענייני ההגנה, ביצירת הגדודים ובהשתתפות במשטרה".

הזרע שנזרע בכנרת, נבט חצי שנה מאוחר יותר בחיפה. בוועידת היסוד של "הסתדרות העובדים העברים הכללית", נקבע ביוזמת אחדות העבודה כי ה"הגנה" תיכלל בין מוסדותיה של ההסתדרות בארץ ישראל. ההצעה התקבלה.

מאז ועד 1929 פעל ארגון ה"הגנה" במסגרת ההסתדרות. מ-1930 ועד פרוץ מלחמת העצמאות הוכפפה ה"הגנה" למוסדות היישוב המאורגן. ארגון ה"הגנה" הוריש לצה"ל חטיבות לוחמות, גרעינים של חיל-ים וחיל-אוויר, וכן חילות מסייעים ומערכת שליטה ופיקוד בעלת נסיון קרבי. אלה איפשרו לבלום את פלישת צבאות ערב, להמשיך את תנופת מלחמת העצמאות ולסיימה בניצחון.

בקבוצת כנרת עולה לראשונה גם דמותו של שאול אביגור (מאירוב) אחד מן האישים המרכזיים בהיסטוריה הבטחונית של היישוב. שאול מאירוב נולד בלטביה ועלה לא"י ב-1911, בגיל 12. הוא למד בגמנסיה הרצליה בת"א וב-1918 הצטרף לקבוצת כנרת, בה היה חבר כל חייו. בתחילת 1920 עלה לגליל והצטרף למגיני תל-חי. מאז הקדיש את חייו ל"הגנה".

האיש, שהפך סמל ליושרה, לתכליתיות ולמסירות, היה חבר מרכז ה"הגנה" מיום היווסדו. הוא טיפל בהקמת ישובים, בארגון פעולות רכש בארץ ובחו"ל וכן בארגון נוער חלוצי בפולין. הוא הקים את הש"י (שירות ידיעות) את הר"ן (ריגול נגדי) ואת התע"ש (התעשיה הצבאית).

עם פרסום "הספר הלבן" ב-1939, ריכז אביגור את המאבק נגדו וקיבל על עצמו את ראשות המוסד לעליה בלתי ליגלית. המוסד פעל באירופה ובמזרח התיכון. שלוחותיו הגיעו גם לארה"ב. פעולות המוסד כללו העפלה, רכש, בריחה וגם אימונים להגנה עצמית. במלחמת העצמאות פעל מאירוב (ששינה שמו לאביגור לזכר בנו גור מאירוב, שנפל במלחמת העצמאות) להקמת משרד הביטחון, לצידו של בן-גוריון. הוא ריכז את הרכש באירופה לקראת המלחמה. במסגרת משרד החוץ ריכז בשנים שלאחר קום המדינה את הטיפול ביהודי מזרח אירופה ובמיוחד ביהדות בריה"מ. כל אותן שנים המשיך, כאמור, להיות חבר בקבוצת כנרת, שאת רוחה החלוצית שיקף בתולדות חייו.