מחנה ביל"ו

מחנה ביל"ו, הסמוך לכפר ביל"ו, דרומית לרחובות, שימש במלחמת העצמאות בסיס מרכזי לאירגון השיירות לירושלים הנצורה. הוקמו בו מחסני מזון ונשק גדולים וכן בית חולים צבאי מס' 8, שקלט את פצועי הקרבות בחזית הדרום.

מושב כפר ביל"ו במישור החוף התיכון, ליד צומת ביל"ו, נוסד בשנת 1932, במלאת יובל לעליית הביל"ויים (בית יעקב לכו ונלכה) ומכאן שמו. המתיישבים הגיעו מרוסיה, מפולין ומרומניה. על אף קרבתו למחנה הצבאי הבריטי, ואולי דווקא בגלל סיבה זו, התקיימו במושב מספר קורסים של ה"הגנה", בעיקר בסוף שנות ה-30'. אחד החשובים בהם - קורס מ"כים.

המחנה הצבאי הוותיק נתפס על-ידי כוחות ה"ההגנה", עם פינויו ב-1948. בגלל מיקומו הגיאוגרפי, על אם הדרך החלופית לירושלים, הוחלט להקים בו בסיס קדמי של שיירות אספקה, בעיקר לירושלים הנצורה והרעבה. כן חנו בו כל הכוחות, שאינם פלמ"ח, שהשתתפו במבצעי "נחשון" ו"הראל" לפריצת הדרך לירושלים. מדובר בפלוגות מחטיבות קרייתי, אלכסנדרוני ושרידי קורס מ"כים. כל הכוחות הללו הועברו למחנה, ביל"ו והועמדו לפקודת חטיבת גבעתי, שמחנה ביל"ו שימש בסיס קבוע לגדוד 52 שלה.

סיפור השיירות לירושלים עבר מספר שלבים. בשלב הראשון התייחסה מיפקדת ה"הגנה" למשימה, כאל מבצע תובלה מסובך. בשלב האחרון והמכריע - בגלל האבידות הקשות בדרך - הפך שיגור שיירת אספקה לירושלים למשימה קרבית ממדרגה ראשונה.

ארגון השיירות והובלתן לירושלים, היה רק אחד מתחומי הפעילות של אגף חדש, שהוקם במטכ"ל ה"הגנה", אגף אפסנאות ושירותי תחזוקה. בראש האגף העמיד בן-גוריון את יוסף אבידר (רוכל), שהיה אז סגן רמטכ"ל ה"הגנה". לאבידר, איש מרכזי ביותר בפעילות של האירגון, לא היה נסיון בניהול מערך לוגיסטי גדול, ובכל זאת מסר בן-גוריון בידיו את התפקיד, כשם שהפקיד את הפיקוד על חיל-האוויר דאז בידי ישראל זבלודובסקי (עמיר), שלא היה טייס. כך נהג גם בראשי אגפים אחרים, הגם שלא תמיד היו בעלי נסיון בנושא עליו הופקדו.

לכאורה, יכול היה בן-גוריון - אוהד מושבע של קצינים מקצועיים שרכשו השכלה ונסיון צבאי בצבאות בעלות הברית - להפקיד את ראשות האגפים בידי קצינים יוצאי הצבא הבריטי. אף על פי כן, הוא העדיף אותם בדרג הביצועי-מקצועי. זאת, מתוך הערכה למפקדי ה"הגנה" והכרה ביכולתם האישית "להוביל" נושאים מסובכים אל קו הגמר. ואכן, מפקדי ה"הגנה", להוציא אחד או שניים, הם אלה שפיקדו על כוחות צה"ל עד תום מלחמת העצמאות ולאחריה.

יוסף אבידר, השכיל למנות לו יועצים ובעלי תפקידים בכירים, שרכשו נסיון בצבא הבריטי והם אלה אשר העמידו, לראשונה, את קווי המיתאר של תורת הלוגיסטיקה, שהועברה אחר כך לצה"ל.

שיטת הליווי הצמוד של השיירות, מבלי לקיים שליטה בשטח העוין בו עברו, נמשכה עד מארס 1948. אבדנן של שלוש שיירות גדולות (יחיעם, נבי-דניאל וחולדה) גרם לאגף המבצעים במטכ"ל ה"הגנה" לבחון בחינה מחודשת את שיטות האבטחה. בעקבות זאת, נקבע חד משמעית כי: "דין שיירה היום הוא כדין כל מבצע צבאי אחר".

כדי לפתוח את הדרך לירושלים, רוכז לראשונה כוח חטיבתי, שכבש במבצע "נחשון" תוואי קרקע, ששלטו על הכביש, ומהם פעלו הערבים נגד השיירות. עם כיבוש חולדה הערבית, דיר מוחסין, סריס והקסטל, נפרצה הדרך וניתן היה מחדש להעביר שיירות אספקה ומזון לעיר.

בן-גוריון קבע כי ד"ר דב יוסף, חבר ההנהלה בממשלה שבדרך, יקבל סמכויות רחבות היקף ויהיה אחראי להעברת אספקה לירושלים הנצורה. יוצא הצבא הבריטי, רס"ן הארי יפה, ראש מחלקת תחבורה באג"א, ימונה אחראי לארגון השיירות לירושלים.

הארי יפה, יליד דרום אפריקה, ועוזרו דב שמר (ברל שמרוק) היו מפקדי פלוגות תובלה בצבא הבריטי. יפה ושמר, שיישמו את נסיונם הצבאי בארגון תחבורה והעתקת גייסות, ארגנו את המבצע הלוגיסטי הגדול ביותר שנערך עד אז להעברת כמויות גדולות של אספקה, מזון וציוד צבאי לירושלים. לצורך המבצע גוייסו 300 משאיות (מסולל בונה, מהקואופרטיבים לתחבורה וגם רכב פרטי שהופקע על נהגיו). כן גויסו כ-1,000 איש לניהוג השיירות - נהגים, מכונאים וסבלים.

במחנה ביל"ו הוקם בסיס אספקה קדמי ובו רוכזה האספקה, שבחלקה הופקעה מהמיגזר האזרחי על-ידי ד"ר דב יוסף. הודות לארגון הצבאי היעיל, הגיעה לירושלים ב-13 לאפריל 48', תוך כדי מבצע נחשון, שיירת משאיות (165 במספר) שנשאה 800 טון מזון. שתי שיירות גדולות נוספות הגיעו לירושלים, בהפרשים של שבוע, והביאו 2000 טון אספקה.

בארגון השיירות חלו שינויים בולטים: במחנה ביל"ו רוכזו, לראשונה, כלי רכב, משוריינים, חלפים, מים ודלק. השיירות נעו בסדר צבאי - קבוצות בנות 20 משאיות וביניהן יחידות חילוץ ותיקון. נוספו להן חוליות חבלנים, יחידת עזרה ראשונה עם רופא ותחנות לפינוי נפגעים. את ציר התנועה איבטחו כוחות שהחזיקו במשלטים, שחלשו על הדרך. הוכן מלאי ציוד, אספקה ותחמושת וכן רשת קשר. עם השיירות עלו גם לוחמים, כדי לתגבר את כוחות ה"הגנה" בירושלים.

על המבצע הלוגיסטי הזה, כתב יוסף אבידר בגילוי לב: "בשיירה גדולה זו (20 באפריל) שלארגונה הקדשנו כוחות לא מעטים, עלו לירושלים מפקד 'מבצע יבוסי', יצחק שדה, ובין נוסעיה היה דוד בן-גוריון. ארגון השיירה היה טוב מאירגון כל השיירות שקדמו לה, הודות לנסיון שנרכש עד אז ובשל גיוס סמלים וקצינים ששירתו בחיל התחבורה הבריטי ותרמו מנסיונם". אכן, הנסיון שהצטבר במבצע לוגיסטי זה נלמד ויושם על-ידי מטכ"ל אג"א להעברת אספקה לירושלים לאחר פריצת "דרך בורמה", וכן לאספקה מסודרת לכוחות הלוחמים בכל החזיתות.

ד"ר דב יוסף תיאר את הארועים סביב מחנה ביל"ו מנקודת מבטו של אזרח, שהופקד על עניין האספקה: "הייתי אז בתל-אביב, עוסק בהכנות, ולפליאתי השיירה יצאה בזמן וכך גם זו שאחריה. באחת השיירות הגדולות חזרתי לירושלים. המשאיות נעו לאורך 10 קילומטרים, זו בעקב זו. אמנם הן הותקפו ונגרמו לנו קצת אבידות, אבל השיירה המשיכה, ומשאיות שנפגעו נקשרו למשאית שלפניהן ונסחבו. חווייה בלתי נשכחת היתה מראה הערנות, הביטחון ואומץ ליבם של הנהגים. אף על פי ששיירה זו (24.4) הגיעה בשבת, יצא רב זקן וברך את המשאיות שברחוב. הוא אמר: "האנשים הללו מקדשים שם שמים!" יהודים אדוקים עזבו את בתי הכנסת, כשהם עטופים בטליתותיהם, ומילאו תפקידיהם בבדיקות המטען ובפירוקו.

"...האנשים שהעבירו שיירה זו תחת מטר אש, היו אותם הנהגים שעד לפני ימים אחדים היה צריך לגייסם בכח כדי לנסוע לירושלים במכוניותיהם המופקעות. משהגיעו, סוף סוף, לעיר וראו מהי משמעות מסעם לתושבי העיר, נשתנו והיו לבריות חדשות... כשהגיעו בפעם הראשונה למחנה ביל"ו, לא עלה על דעתם שהם ייכלאו במחנה מוקף גדר תיל ולא תינתן להם רשות לחזור לביתם, לראות את בני משפחתם. משאורגנה השיירה השלישית, ניתן להם חופש לשתים-עשרה שעות להיפרד מבני משפחותיהם ולחזור. תשעים אחוז מהם חזרו למחנה מרצונם".

כאמור, פעל במחנה ביל"ו גם בית חולים צבאי מס' 8. הוא היה אחד מ-18 בתי החולים, שהוקמו תוך כדי הלחימה לקליטת הנפגעים הרבים בחזיתות מלחמת העצמאות. בתחילת המלחמה היה מצב הרפואה הצבאית, קריטי. היא נעזרה בעיקר בציוד הרפואי של הצבא הבריטי המתפנה ובמלאי אקראי משלל האויב.

עם הזמן, בוצעו פעולות רכש דחופות בחו"ל. פעולה חשובה בתחום זה ביצע ד"ר ה. הלר בארה"ב. בעקבותיה התאפשרה אספקה של ציוד רפואי צבאי לבתי החולים. שירות הרפואה, שהחל לפעול במסגרת אכ"א (אגף כח אדם) התרחב ונערך סופית עם הקמת החזיתות. הצבא קיים מערך רפואי אוטונומי. בשלהי 1948 מנה הצבא למעלה מ-100 אלף מגויסים, ולמערך הרפואי היו 3,500 מיטות לאישפוז (למערך האזרחי היה רק שליש ממספר זה) כן היו בו 5,814 אנשי צוות רפואי. שירותי הרפואה הצבאית, שהוגשו ללוחמים בחזית ובעורף, נחשבו ליעילים מאוד. פינוי הפצועים ואישפוזם היה מהיר. האיש המרכזי בהקמת מערך הרפואה הצבאי היה ד"ר חיים (שיבא) שיבר. על שמו נקרא לימים ביה"ח תל-השומר.