הבית האדום

הבית האדום, ששכן ברחוב הירקון ליד חוף תל-אביב, שימש בתקופת ההעפלה כתחנת הורדה למעפילים. בשנים 1948-1947 שכנו בו מיפקדת ה"הגנה" והפיקוד העליון. כיום ניצב במקום מלון שרתון.

הבניין הוקם ב-1925 כדי לשמש את מועצת פועלי תל-אביב, ולכן נצבע באדום. היו בו שתי קומות וקומת מרתף. מיקומו המרוחק על החוף, בצפון ת"א, הפך אותו למרכז של פעילות ביטחונית סמויה של ה"הגנה" מאמצע שנות ה-30. כינויו הצבאי היה "אדמוני". בה בעת המשיך לשמש כבניין מועצת הפועלים ומרכז תנועת "הנוער העובד". מהבניין ניתן היה לכוון את אוניות ה"הגנה" שהתקרבו לחוף, בין אם היו אוניות מעפילים או אוניות נשק. אנשי ה"הגנה" בבית האדום אותתו לאוניות באיתותי אור ואש וכיוונו אותן לעבר החוף. לא פעם קוימו בבית האדום מסיבות המוניות ורועשות, כדי לאפשר למעפילים להתערבב בקהל ולהקשות על המשטרה הבריטית לאתרם.

לבית האדום הגיעו המעפילים של האוניות "פאריטה" ו"טייגר היל" כבר ב-1939. ב-1 בספטמבר 1939 הורידו אנשי ה"הגנה" אל החוף 400 מבין 1,400 מעפילי ה"טייגר היל" ופיזרו אותם בבתים באיזור.

אחרי "השבת השחורה", ב-29 ביוני 1946, הועבר לבית האדום מטה הפלמ"ח, ששכן עד אז בקיבוץ מיזרע. המפקדים הבכירים של הפלמ"ח שוכנו בחדרים רחוקים זה מזה, בין פקידי ההסתדרות שעבדו במקום. בבניין הוחבא גם נשק בסליקים.

ב-1947 עברה לבית האדום המיפקדה הארצית (מ"א) של ה"הגנה" - ההנהגה האזרחית, שייצגה את הזרמים ביישוב היהודי בארץ, שהוקמה ב-1931. המפקדה הארצית התמנתה על-ידי הוועד הלאומי והסוכנות היהודית והיתה כפופה למרותם המשותפת. במשך השנים עבר מקור הסמכות בהדרגה לידי הסוכנות, ומ-1938 מונה ראש המיפקדה הארצית (רמ"א) מקרב ראשי הסוכנות. בכך בא לידי ביטוי עקרון עליונות הרשות האזרחית הנבחרת על הכוח הצבאי.

בדצמבר 1947 עבר לבית האדום המטה הכללי של ה"הגנה", ששכן עד אז בירושלים. הדבר נעשה בהוראת בן-גוריון, מאחר שתל-אביב היתה מרכז היישוב מבחינה גיאוגרפית, כלכלית ודמוגרפית. בין היתר, ישבו בבית האדום הרמטכ"ל, יעקב דורי (דוסטרובסקי), סגנו, צבי אילון, ראש המפקדה הארצית, ישראל גלילי ובן-גוריון עצמו.

המטה הכללי, שהוקם ב-1939, כלל אנשי מקצוע צבאיים ועסק בכל נושאי הפיקוד, המבצעים, התיכנון וההדרכה. עד 1947 פעלו בו ארבעה גופים - כולם בתחום המשימתי (האג"מי): לשכה לתיכון (תיכנון) ואירגון, לשכת הדרכה, לשכה טכנית (שעסקה בעיקר בתיכנון הנדסי והתיישבותי ובפיקוח על שירות הקשר), והמחלקה לפיקוח.

ב-1947 הוקמו אגפים נוספים: אגף המבצעים (אג"ם), בראשות יגאל ידין (סוקניק); אגף ההדרכה (אה"ד), בראשות אליהו בן-חור (כהן), שהפעיל מערכת של בסיסי הדרכה (לימים - פיקוד ההדרכה בצה"ל); אגף כוח-אדם, בראשות משה צדוק (לרר); אגף הכספים והמשק, שפוצל בפברואר 1948 לאגף אפסנאות (אג"א), בראשות יוסף אבידר, ולאגף כספים, בראשות ברוך רבינוב.

הבית האדום הפך למוקד הפעילות הצבאית. בן-גוריון הורה להתחיל בהתארגנות מקיפה, כדי להכין את ה"הגנה" למלחמה נגד צבאות ערב; הוקם מנגנון ואוישו התפקידים המרכזיים, כשכל אגף שוקד על בניית מסגרות וגיבוש דפוסי פעולה.

בתחילת מלחמת העצמאות, פעלו האגפים במידה רבה של עצמאות בתחומיהם. בהדרגה התחזקה סמכות התיאום הבין-אגפי, בניהולו של ראש המפקדה הארצית, גלילי, ובניהול היומיומי של סגן הרמטכ"ל, צבי איילון (לישצ'ינר). הקמתם והרחבתם של גופי מטה, שירותים, חילות ויחידות היתה כרוכה בעבודת מטה ואירגון, תיאום ותקינה. לשם כך הוקמה המחלקה לתפקידי מטה (מת"ם), שהוכפפה ישירות לסגן הרמטכ"ל.

מפנה במבנה המטה הכללי ובתפקודו החל להסתמן רק בתחילת 1948, עם התרחבות המלחמה וההכרזה על גיוס חובה. על המטכ"ל הוטל לעבור במהירות ממסגרות צבאיות למחצה למסגרות צבאיות מלאות ומסודרות. היה עליהן לקלוט את מגויסי החובה, לציידם, לחמשם, לאמנם, להציבם ביחידות, להקצות ליחידות אמצעים, לתכנן את הפעילות האופרטיבית ולתאם את מכלול הנושאים הקשורים בבניית הכוח והפעלתו בעת מלחמה. על המטכ"ל הוטלה המשימה להשלים תוכנית להקמת כוח לוחם בהיקף של 18-15 אלף איש, שיהיה מוכן ללחימה במארס 1948.

ב-1948 תוכננו ואושרו בבית האדום מבצע נחשון, לשחרור הדרך לירושלים ותוכנית ד', שנועדה ליצירת רצף טריטוריאלי בין היישובים היהודים בארץ. מפברואר 1948 הופעלה בבית האדום גם לשכת גיוס של ה"הגנה".

ערב הכרזת העצמאות פורקה המיפקדה הארצית של ה"הגנה". לאחר קום המדינה והקמת צה"ל עבר המטה הכללי לרמת גן, ומטה הפלמ"ח עבר מהבית האדום למלון "ריץ" בתל-אביב.