דן-דפנה

הקיבוצים דן ודפנה, ממוקמים בפינה הצפון מזרחית של הגליל העליון. שני הקיבוצים נולדו וחיים, עד ימים אלה, בתאומים זהים. האב המייסד היה נשיא הקרן-הקיימת, מנחם אוסישקין, אשר בהחלטה מפתיעה ויתר על סכום כסף שנועד להקמת ישוב ליד ירושלים - כדי להקים שתי מצודות במפגש הגבולות של פלסטין, סוריה ולבנון. כך נולדו "מצודות אוסישקין", שתחילה תוכנן לכלול בהן חמש נקודות, ולבסוף נותרו שתיים.

העלייה לקרקע היתה בראשית חודש מאי 1939, ערב פרסומו של "הספר הלבן", מסמך ממשלתי בריטי, שנועד לפייס את הערבים ערב מלחמת העולם השנייה.

אזור דיפנה (דפנה) וחאן א-דוור (דן) היה קשור מבחינות רבות לסוריה, יותר מאשר לארץ-ישראל. ואכן, שני הגרעינים שעלו להקים את שתי הנקודות לרגלי הרמה הצפונית, קשרו קשר מצוין ואף מפליא, עם תושבי כפרים ועיירות בסביבה. התקיימו ביקורים הדדיים של אנשי קוניטרה ובניאס בדן ודפנה ולהיפך. האזרחים הסורים, שהיו תחת המנדט הצרפתי מתום מלחמת העולם הראשונה, נראו בעיני המתיישבים היהודיים הרבה יותר מתקדמים ומפותחים מן הפלחים הפלסטינים העלובים, שכפריהם השתרעו באזורי החולה.

חברי הקיבוץ אף היו מזמינים את האורחים מסוריה לראות סרטים ולהאזין לקונצרטים של מוזיקה קלאסית. הסורים סייעו ל"הגנה", באמצעות דן ודפנה, לרכוש נשק בשווקים של פנים סוריה ואף להבריח יהודים לארץ-ישראל דרך הגבול הצפוני.

אידיליה, לכאורה, זו נפגמה בעת מלחמת העולם השנייה, כאשר בסוריה שלטו קציני משטר וישי הצרפתי, משתף הפעולה עם הנאצים. היחסים נפסקו כמובן, לחלוטין, עם פרוץ מלחמת העצמאות, בשעה שצבא סורי ניסה, ולעיתים אף הצליח, לפלוש לתוך גבולות ארץ-ישראל.

גרעין ההתיישבות שעלה לדפנה החל להתגבש בנס-ציונה שבע שנים קודם לכן. לצד עבודה בפרדסים ובכרמים, הצטרפו החברים לארגון ה"הגנה". הם עברו קורסים שונים ורכשו נסיון מבצעי בימי המאורעות (1939-1936). כמו כן עברו הכשרה בבניין, חקלאות, חינוך, שירותים ומלאכה (מאפיה וסנדלריה). כשהגיע זמנו להתיישב בדפנה, כבר מנה הגרעין 218 חברים ומועמדים, 18 ילדים, שלושה הורי חברים ואף ארבעה ילדי חוץ.

הגרעין שעלה, במקביל, לקיבוץ דן, הורכב מקבוצת חלוצים, מראשוני השומר-הצעיר בהונגריה. תחילה נאחזו בגבעה סמוך לחדרה ועבדו בקטיף תפוזים וגם בסלילת כבישים, ייבוש ביצות, יעור ועוד. לגרעין המייסד הצטרפו גרעיני עולים מטרנסילבניה, בלגיה ופולין. שמונה שנים המתין הגרעין הראשון למקום בו יוכל להקים קיבוץ משלו. לבסוף, כשהציעו להם לעלות לחאן א-דוויר - הסכימו מייד (השם צלצל באזניהם כ'חנה דבורה').

מספר חודשים לאחר העליה לקרקע בשיטת 'חומה ומגדל', פלשה גרמניה לפולין והחלה מלחמת העולם השניה. בפרק הזה לקחו דן ודפנה חלק קצרצר, אך מאוד אינטנסיבי מבחינתם.

במוצאי שבת, 7 ביוני 1941, החלה פלישה בריטית לתוך לבנון. הכח שיועד לכך: שתי חטיבות אוסטרליות. יחידות חלוץ של הכח יצאו לילה קודם לכן, לתפוס גשרים ונקודות אסטרטגיות וכן לחתוך חוטי טלפון. ליחידות הללו נתלוו אנשי פלמ"ח, שנוסד אך חודש קודם לכן. הפלמחאים נועדו לשמש מורי-דרך ולוחמים. לצד אנשי הפלמ"ח יצאו ללבנון גם חברים מישובי הצפון, שהכירו את הסביבה והובילו את הכוחות. כך השתרבבו חברי דן ודפנה אל תוך המלחמה.

שני הקיבוצים, שישבו בתפר הגבול של שלוש מדינות, הפכו בין לילה לזירת קרבות עקובים מדם, כאשר האנגלים והצרפתים מכים אלה את אלה והישובים היהודיים, בתווך.

סיפר לימים אחד מחברי דפנה: "...שלוש חוליות של חברי דן ודפנה יצאו עם הניו-זילנדים לסמן דרך אל כביש בניאס-ג'דידה ולתפוס את הגשרים. חוליה שניה יצאה לנתק את הטלפון לבניאס מצד מערב. החוליה השלישית צריכה היתה לנתק את הטלפון מצד מזרח. כל המשימות בוצעו.

"בינתיים הגיעו כוחות אוסטרלים גדולים. תותחים התמקמו מאחורי תל-אל-קאדי. ליד שער הקיבוץ נערכו נושאי ברנים רבים. גם המטבח הקיבוצי שלנו עבד במלוא הקיטור וסיפק משקה חם וכריכים לחיילים".

והוא ממשיך: "הפלישה איננה מסתיימת תוך יומיים שלושה, כפי שתוכנן. המודיעין הבריטי הכין חומר שלא עמד במבחן. הצרפתים השיבו מכת נגד והאוסטרלים נסוגו בכל החזית. ב-14 ביוני הם נסוגו גם ממטולה ומכפר גלעדי. ב-15 ביוני הצרפתים חוזרים וכובשים את קוניטרה. האוסטרלים נמלטים ערומים וחסרי כל, לאחר שהופשטו ונשדדו במנוסתם על-ידי הכפריים. הם מוצאים מקלט בישובים היהודיים. הצרפתים ממשיכים לתקוף. השלטון הבריטי באצבע הגליל נוטש ראשון. המשטרות נותרות ריקות, מטוסים צרפתים מפציצים את עמדות התותחים ליד דן דפנה. תושבי מטולה היהודים נסים בעקבות האנגלים. נשארים רק כמה קיבוצים - ובידיהם הנשק הבלתי חוקי. הבריטים פוקדים על הנוטרים שבדן ודפנה לנטוש את המקום. חברי המשקים מסרבים. אסיפת קיבוץ סוערת: מחליטים לא לנטוש. רק הילדים מפונים למרכז הארץ."

רק ב-19 ביוני מגיעים כוחות חדשים מהדרום, וממזרח (עיראק) ודמשק נופלת לידי הבריטים. במערכה הזאת דן ודפנה הם קו חזית. פצועים אוסטרלים מובאים בעשרות לתחום הקיבוץ, החברים חופרים שוחות. יחידות חוזרות מפעילות ואחרות יוצאות לקו החזית.

אכן, חברי דן ודפנה השתתפו בהמשך בהברחת עולים מסוריה ולבנון, ובהברחת נשק לארץ-ישראל. בדפנה היתה גם פעילות רבה של הכשרות הפלמ"ח. כל חברי הקיבוצים המשיכו להיות פעילים ב"הגנה" ובפלמ"ח וכמה מהם הגיעו לדרגות פיקוד בכירות.

דן ודפנה הותקפו קשות (גם ע"י מטוסים) במהלך השלב הראשון של מלחמת העצמאות. החברים התחפרו עמוק באדמה והדפו שוב ושוב התקפות של הצבא הסורי. הם נעזרו בכוחות חי"ש ופלמ"ח, שביצעו התקפות נגד. תוך כדי ההפוגות בקרבות המשיכו לנהל את המשק, אף כי את הילדים שלחו למרכז הארץ, לאחר שהסורים החלו להשתמש בפגזים חודרי ביצורים.

כוחות משולבים של לוחמים וחברי הקיבוצים הצליחו לכבוש את המוצב המפורסם תל-עזאזיאת, שחלש על כל עמק החולה. בתגובה - ירו הסורים 6,000 פגזים על דן ודפנה ופתחו במתקפה חזקה לכיוון תל-עזאזיאת. ההתקפה נמשכה בעוז גם לאחר שהסכם ההפוגה נכנס לתוקפו. מצד האויב השתתפו משוריינים וטנקים וכן נשק מסייע רב. רק לאחר שרבים מחיילי צה"ל ומהחברים נהרגו, הצליחו הסורים לכבוש בחזרה את הגבעה.

מאז, עד מלחמת ששת הימים, החזיקו הסורים במוצב תל-עזאזיאת. המוצב הפך לאימת ישובי עמק החולה והיה לו חלק גדול בשיבוש חייהם. ב-9 ביוני 67', נכבש המוצב האימתני על-ידי גולני בקרב קצר. דן ודפנה, ושאר ישובי האצבע נשמו לרווחה.