גבעת אולגה

גבעת-אולגה, שליד חוף הים בחדרה, היתה בתקופת המנדט שכונה קטנה של העיר, שבה פעלה מצודה של משטרת החופים הבריטית. תפקידה היה למנוע מאוניות מעפילים להגיע לחוף. ב-1945 ו-1946 פוצצה המצודה על-ידי יחידת תקיפה של ה"הגנה", פעמיים. כן פוצצה המצודה בסידנא-עלי.

תחנת משטרת החופים בגבעת-אולגה הוקמה במלחמת העולם השנייה, כחלק ממערך התרעה והגנה שנועד לבלום נחיתה אפשרית של כוחות גרמנים ואיטלקים בחופי הארץ. לקראת תום המלחמה הוצב במקום מכ"ם לגילוי ספינות מעפילים. תחנת מכ"ם נוספת פעלה בחוף סידנא-עלי, סמוך להרצליה.

ב-22 בנובמבר 1945 הגיעה לחופי שפיים הספינה "ברל כצנלסון", ועל סיפונה 211 מעפילים. 200 מתוכם הועלו לחוף בשלום על-ידי אנשי ה"הגנה", אולם 11 הנותרים ואנשי הצוות נתפסו בידי הבריטים. זו היתה ספינת המעפילים הראשונה שנתפסה אחרי המלחמה. שתיים מסירות הפלמ"ח שטיפלו בהורדת המעפילים נלכדו, ואנשיהן, שהציגו עצמם כדייגים, נכלאו, ללא משפט, במחנה המעצר בלטרון.

בעקבות תפיסת האונייה, וכחלק מהמאבק בבריטים, הוחלט במיפקדת "תנועת המרי העברי" לפוצץ את תחנותה מכ"ם בגבעת אולגה ובסידנא עלי. במחלקת התכנון של הפלמ"ח כבר היו תוכניות פעולה ערוכות לפרטיהן, וכל שנותר היה לבחור את הכוח המבצע ואת המועד.

לפעולה באולגה ובסידנא-עלי נבחר כוח מהגדוד הרביעי של הפלמ"ח, שישב בקיבוץ גבעת-חיים. התאריך שנקבע: 25 בנובמבר 1945. בשני המקומות היה דפוס הפעולה דומה. הכוחות נצטוו שלא לפגוע באנשי המשטרה ואף לתת להם הזדמנות לנטוש את המבנים לפני פיצוצם.

הכוח שפעל באולגה התפצל לחוליות: חוליית חיפוי מכיוון צפון, חוליית חסימה על כביש הגישה ממזרח, וחוליית חבלנים, שהיתה אמורה לחדור מכיוון הים, לפרוץ את הגדר ולהניח את חומרי הנפץ ליד המצודה. חוליה רביעית היתה אמורה לנתק את קו הטלפון לפני שעת האפס ולהזהיר את אנשי המשטרה חמש דקות לפני הפיצוץ.

החוליה הפורצת הגיעה לגדר ופרצה פנימה. זקיף שעמד על גג הבניין גילה אותה ופתח באש, אך נפגע מירי כוח החיפוי. החבלנים הניחו את חומרי הנפץ וכיוונו את מנגנוני ההשהיה לרבע שעה. בינתיים התחבר מומחה טלפונים של ה"הגנה" אל כבל הטלפון של המשטרה וניתק את הקשר החוצה. אחר כך התקשר לשוטר התורן והודיע כי הבניין יפוצץ בתוך כמה דקות. יחידת החיפוי נשארה במקום להבטיח שאיש מהשוטרים לא יגש לפרק את מטעני החבלה.

השוטרים הבריטיים עזבו את הבניין מבעוד מועד, ואז פוצצו המטענים. הבניין קרס ללא אבידות. כוח הפלמ"ח שב לגבעת-חיים.

בסידנא-עלי הבחינו השוטרים באנשי הפלמ"ח בעת שאלה הגיעו סמוך לגדר, ופתחו באש חזקה. בחסות ירי של יחידת החיפוי נפרצו הגדרות והושלכו רימונים אל עמדות השוטרים. חומר הנפץ הונח, ומנגנוני ההשהיה הופעלו. מפקד הפעולה הודיע לבריטים בטלפון כי הבניין יפוצץ בתוך דקות, ולמי שייצא לא יאונה כל רע. הבריטים סירבו לצאת והמשיכו בירי. בפיצוץ נפצעו שבעה מהם. אנשי הפלמ"ח הצליחו לסגת ללא אבידות.

הפעולות באולגה ובסידנא-עלי הנחיתו מכה מוראלית לפריטים, מכיוון שהוכיחו כי מולם ניצב כוח בעל יכולת מבצעית גבוהה וכושר תגובה מהיר. הבריטים הגיבו על ההתקפות בחריפות. למחרת הפעולה, ב-26 בנובמבר 1945, הוטל מצור על קיבוץ גבעת-חיים ומושב חוגלה (הסמוכים לגבעת-אולגה) ועל שפיים ורשפון (הסמוכים לסידנא עלי). הנחת הבריטים היתה כי משם יצאו המבצעים. בישובים נערכו חיפושים אלימים אחר נשק ולוחמים.

בשפיים וברשפון נתקלו הבריטים בהתנגדות פסיבית ופרצו פנימה, תוך הפעלת גז מדמיע. ה"הגנה" הזעיקה למקום אלפים מתושבי האיזור. אדם אחד נהרג מאש השוטרים. בחיפושים נמצאו ציוד צבאי מועט ומעט תחמושת.

גבעת חיים וחוגלה הוקפו בכוחות גדולים של צבא ומשטרה, מתוגברים ביחידות שריון. גם כאן הוזעקו אלפי תושבים, מחדרה ומעמק חפר. בגבעת חיים הצליחו רבים מהם לעקוף את המחסומים ולחדור לקיבוץ. הבריטים נאלצו לפרוץ פנימה בטנקים. אחד מחברי המשק נהרג, עשרות נפצעו. 130 איש נעצרו. מירי השוטרים על מאות האנשים שניסו לפרוץ לקיבוץ נהרגו מספר חברים ועשרות נפצעו.

בינתיים שבו הבריטים ושיקמו את בניין משטרת החופים באולגה. במיפקדת ה"הגנה" הוחלט לשוב ולפוצץ אותו, בתגובה על תפיסת אוניית המעפילים "אנצו סירני" ב-17 בינואר 1946. ב-20 בינואר הוחדרו לבניין שניים מחבלני הגדוד השני, מחופשים לצבא ולשרברב, באמצעות קבלני שיפוץ יהודים שעבדו במקום. כדי ליצור רושם שהם עובדים הרכיב ה"שרברב" ברז, ושב והרכיבו, וה"צבע" צבע את המקום שוב ושוב. בבניין היו עשרות שוטרים וחיילים.

בינתיים, הוכנסו למחנה חומרי הנפץ בטנדר של מע"צ, מוסתרים בפחי סיד וצבע. הפחים הוטמנו בחדר שמתחת לגרם המדרגות. ה"שרברב", שנשא עימו את מנגנוני ההשהיה, חיבר אותם, ואז סגר "הצבע" את הדלת במסמר, צבע אותה ותלה שלט "צבע טרי - לא לגעת". הם הפעילו את מנגנוני ההשהיה ויצאו מהמחנה בטנדר, לכיוון חדרה.

גם הפעם קיבלו הבריטים אזהרה טלפונית, אולם לא שעו לה. הפיצוץ הרס את כל האגף שבו היה מתקן הראדאר. שוטר בריטי נהרג ו-16 נפצעו.