מ"ן (משמר נע)

כוח כיתתי, ממונע בדרך כלל, של נוטרים בתקופת "המרד הערבי" בשנות ה-30. שימש לאבטחת תעבורה, עובדים ומתקנים, ולתגבור יישובים. המשמרות הנעים התפתחו מה"נודדות" הרגליות, במגמה להגדיל את הטווח והמהירות בסיורים. תחילה נזקקו למשאיות של היישובים, עד שהסוכנות סיפקה להם טנדרים. בשלב הראשון הוצבו המ"נים לפקודת הגושים, והוסדרו להם רשיונות משטרתיים לנוע בשעות עוצר הלילה שהוטל באותה עת. עם הקמת מי"ע שולבו בה, ומצבת כוח האדם הגיעה ליותר מ- 400 איש ב-60 מ"נים. במלה"ע ה-2 הוגברו המ"נים, והיוו יותר ממחצית הכוח הסדיר של מי"ע.

חלק ניכר מהמ"נים היו מצויידים בטנדרים, ורבים מהם שוריינו בתובות לתאי-המנוע, הנוסעים והמטען. מספר מ"נים, בעיקר בדרום הארץ ובשרון, היו רכובי-סוסים. ההרכב השכיח למ"ן ממונע היה: מפקד, נהג ו-8-6 נוטרים. לרוב פעל מ"ן ביחידות, בתיאום עם נוטרים רגליים. לעתים פעל בתיאום עם כיתות סיור רגליות או מ"נים של הפו"ש. בפרוץ מלחמת העצמאות עסקו המ"נים בתפקידי אבטחה וליווי לתעבורה.

המ"נים היוו למעשה כוחות כוננות ותגבור, שאצו לכל אשר נקראו, ופעלו במהירות, בתושיה ובהעזה. הם היוו השראה לאנשי המגן ולנוער, ופיתחו תפיסה של לוחמה ניידת, שבמלחמת העצמאות השתלבה בתפיסת השריון.