מאורעות תר"ף (1920)

בתחילת שנת 1920 גברה ההסתה הערבית המאורגנת בארץ ובסוריה נגד העלייה ונגד הכוונה להקים בארץ-ישראל בית לאומי ליהודים. בעקבות הוועידה הערבית-סורית בדמשק ב-27.2.1920 נערכו הפגנות אנטי ציוניות בערים המעורבות בארץ. תגובתם הפייסנית של הבריטים הגבירה את התחושה הערבית כי השלטונות עמם. ("אל דולא מענה" - הממשלה עמנו). לכך נלוו נפילת תל-חי בי"א באדר תר"ף (1.3. 1920) והכתרת פייצל כמלך סוריה רבתי ב-8.3.1920. ההסתה הלכה וגברה לקראת חגיגות נבי מוסה. היישוב היהודי החל בארגון קבוצות הגנה זמן מה לפני כן. אולם, עד הצטרפותו של זאב ז'בוטינסקי למפקדת ההגנה בירושלים, היתה פעולתן מעטה. בפרוץ המהומות בירושלים עמד מול המתפרעים הערבים ארגון מגן צעיר, בלתי מגובש ודל חימוש. ההגנה בירושלים פרסה את כוחותיה בשכונות החדשות בלבד מתוך הנחה שהבריטים ישמרו על השקט בעיר העתיקה והערבים עצמם, שהצהירו שאין להם דבר נגד היהודים אלא נגד "הציונים", לא יתקפו את שכניהם מימים ימימה.

בחג נבי מוסה (4.4.1920) הפכה התהלוכה המסורתית בירושלים להתפרעות נגד יהודי העיר העתיקה. התעלמותם של ראשי השלטון הבריטי מהסימנים המצטברים לעומד להתרחש היתה בין הסיבות הישירות לפרוץ המאורעות. פריסתם של אנשי המגן היהודים בשכונות העיר החדשה הקלה על המתפרעים בעיר העתיקה. תגבורת יהודית שחשה לעזרת יהודי הרובע נעצרה על-ידי הצבא הבריטי. מהלך זה, שלהב עוד יותר את יצרי ההמון המוסת, שפנה לתקוף את השכונות היהודיות החדשות. אבל כאן הצליחו המגינים להדפם. בעיר העתיקה נפגעו בעיקר יהודים שגרו ברובעים המעורבים, ואילו ברובע היהודי הצליחו המגינים בני היישוב הישן והחדש להדוף את הפורעים. רק לעת ערב נכנסו לעיר העתיקה כוחות בריטיים, שעצרו חלק מהפורעים, והשתררה רגיעה, בלילה יצא הצבא מבין החומות.

למחרת בבוקר, לאחר ששוטרים ערבים שחררו את אחיהם העצורים, התחדשו המהומות.

אנשי מגן יהודים שוב ניסו לחוש לתוך הרובע, ושוב חסמו הבריטים את דרכם. בערבו של יום המהומות השני, ה-5.4.1920, הוכרז על מצב צבאי, אולם המהומות נמשכו והבריטים לא התירו לאנשי המגן היהודים להיכנס לרובע. רק ביום השלישי נקט הצבא בפעולות תקיפות וההתפרעות הערבית שככה. השלטונות מצאו לנכון לעצור את ז'בוטינסקי כראש ארגון ההגנה בעיר ו-19 מחבריו. העשרים נדונו לתקופות מאסר ממושכות. ימי ההתפרעויות הללו בירושלים עלו בחיי 6 הרוגים יהודים וגרמו לפציעת כמאתיים יהודים ולפגיעות רבות ברכוש ובמבנים שחרבו, בכללם בתי כנסת ובתי מדרש. היקף הנפגעים הערביים איננו ידוע.