חי"ל (חטיבה יהודית לוחמת-הבריגדה היהודית)

קרוב ל-30,000 גברים ונשים מארץ-ישראל התנדבו במהלך מלה"ע ה-2 לצבא הבריטי.

רובם עשו זאת לפי צו המוסדות הלאומיים, וחלק ניכר מהם היו אנשי ההגנה והתגייס בעידודה ובברכתה.

היחידות הבולטות בגודלן או בייחודן היו אלו (לפי סדר הא"ב): אי. טי. אס ו-ו. א. א. פ. A. T. S ו-W. A. A. F (חיל העזר לנשים) - ליחידות אלו בכוחות היבשה ובחיל האוויר המלכותי התנדבו כ-4,000 נשים, בהן נשואות ואמהות לילדים. המתנדבות הועסקו כנהגות, אפסנאיות, פקידות, עוזרות רפואיות ועוד. מהן שהגיעו לדרגות קצונה. רובן שירתו בארץ ובמצרים וחלקן הגיע גם לאירופה. תחילה שובצו לפלוגות מעורבות עם ערביות, אך בהמשך קמו חמש פלוגות עבריות.

באפס - ראה פלוגות חיל הרגלים.

החי"ל (החטיבה היהודית הלוחמת, הבריגדה) - חטיבה מוגברת, בהיקף של כ-5,500 איש, שהוקמה במסגרת הצבא הבריטי בסתיו 1944 ולחמה בחזית איטליה בחודשים מרס-אפריל 1945. העוצבה היהודית הגדולה ביותר שהוקמה בצבא הבריטי, והאחת שזכתה לסמל ולדגל לאומיים-יהודיים והגיעה ללחימה. הסכמתם של הבריטים להקים חטיבה יהודית לוחמת היה ההישג הציוני המדיני המרכזי בתחום ההתנדבות בתקופת מלה"ע ה-2, אלא שהסכמה זו התאחרה עד קרוב לסוף המלחמה. מבין שלושת המועמדים היהודיים לפיקוד על החטיבה, מקובל היה על הסוכנות היהודית הבריגדיר בנימין, קצין הנדסה בריטי. כמפקדי גדודים מונו שלושה קצינים בריטים לא יהודים. בשלב מאוחר יותר הוחלפו שניים מהם על-ידי קצינים ארץ-ישראלים. החטיבה הורכבה מגדודי החי"ר הארץ-ישראליים וממתנדבים חדשים, בהם אף מקרב המעפילים שגורשו בשעתו למאוריצוס. בשל הרגישות הפוליטית הגבוהה שהיתה כרוכה בהקמתה, תואמה הפעולה ברמת הממשלה והמטה הכללי בלונדון, עובדה יוצאת דופן בהקמת יחידות בסדר גודל דומה בצבא הבריטי.

בשלב ראשון רוכזו שלושת גדודי הרג'מינט הארץ-ישראלי בבורג אל-ערב ממערב לאלכסנדריה. שם גם הוחל בהקמת היחידות החטיבתיות. בתחילת נובמבר 1944 נחתה החטיבה באיטליה. עיקר האימונים נערכו בחודשי החורף בפיוג'י שמדרום לרומא.

בסוף פברואר 1945 היתה החטיבה מוכנה לקרב. היא נכנסה לחזית בצפון איטליה בתחילת מרס 1945. לראשונה במלחמה זו נלחמו יהודים בגרמנים בעוצבה יהודית ותחת דגל יהודי. יחידות החטיבה נטלו חלק בלחימה בשני פרקי זמן, וביניהם יצאו להתארגנות מאחורי קו החזית. בשלב הראשון תפסו שלושת הגדודים את קו החזית בגזרת אלפונסינה, ניהלו קרבות עם הגרמנים, תקפו אותם, הדפו את התקפותיהם ושבו 11 מהם. ב-24.3.1945 נסתיים השלב הראשון בחזית. המפקדות הממונות עמדו בשבועות הלחימה על יכולתה המבצעית של החטיבה, על רמתם המקצועית של מפקדיה והתלהבות חייליה - שבלטה במיוחד לנוכח האדישות שאפיינה לעת הזאת רבות מן היחידות הוותיקות בחזית, ולכן הוצבה בשלב השני בגזרה קשה יותר, בקטע חזית הררי בגזרת בריזיגלה-פאנצה, מערבית מגזרתה הקודמת.

בשבועיים הראשונים לפעולת הבריגדה בגזרת חזית זו היא ערכה בעיקר סיורי לילה, שנועדו להבטיח את שליטתה במרחב שבין עמדותיה הקדמיות לנהר הסניו, לקראת צליחת הנהר, כחלק מהמתקפה הגדולה של בעלות הברית בצפון איטליה.

הגדוד השני של החי"ל צלח את הסניו בגזרתו ללא התנגדות, וביסס ראש-גשר בגדה הרחוקה. יחידות איטלקיות, שכניה של הבריגדה ממערב, שהיו אמורות לבצע פעולה דומה, נכשלו, ועל החטיבה הוטל לכבוש גם את היעדים שהוקצו להן. שני הגדודים האחרים עברו בראש-הגשר של הגדוד השני, התפרסו מצפון לסניו, והתקדמו בעקבות הצנחנים הגרמניים הנסוגים. תוך כדי התקדמות נכנסו לקרבות- היתקלות נגד המשמר העורפי הגרמני, אולם כעבור שלושה ימים הצליחו הגרמנים לנתק מגע. התקדמות הבריגדה נעצרה והיא הוחזרה לאחור לשמש כעתודת הקורפוס שבפיקודו פעלה. מתקפת בעלות-הברית זכתה להצלחה גדולה והצבא הגרמני הגדול בחזית צפון איטליה נכנע במהרה, כך שהחי"ל שוב לא הוכנסה לפעולה. חלקים ממנה סופחו עד סוף המלחמה לעוצבות אחרות. לחימתה כעוצבה הסתיימה בהתקפת בעלות-הברית ב-14 באפריל 1945.

למרות חלקה הצנוע של החטיבה במתקפה הסופית באיטליה, שררה במפקדות הממונות הערכה ליכולתה הצבאית. ביטוי לכך ניתן בהצבתה מול יחידה גרמנית שהיתה מהטובות והשלמות בחזית איטליה, וכן בדברי מפקד הקורפוס שבמסגרתו פעלה: "הבריגדה היהודית נלחמה היטב, ואנשיה היו נלהבים ליצור מגע עם האויב בנצלם את האפשרויות שניתנו להם. עבודת המטה שלהם, הפקודות וההערכות היו טובות, ואם יזכו לסיוע מספיק הם ראויים בהחלט להיכלל בכל כוח לוחם שהוא. " בהשוואה לתרומת החי"ל למאמץ המלחמה בנאצים היתה תרומתה רבה להתפתחות הצבאית של ה הגנה ולהקמת צה"ל והוסיפה תחומי-פעילות, מחשבה צבאית וידע מקצועי בנושאים שלא ניתן היה ללמוד אותם בתנאי מחתרת ובלוחמה הזעירה של המאבק. אולם, תפקידה ההיסטורי העיקרי, כמוהו כעצם ההתנדבות לצבא הבריטי, היה בהצלת שארית הפליטה באירופה, מתן השראה להתאוששותה והכוונתה לארץ-ישראל. אלפים מניצולי השואה זרמו מיד לאחר הניצחון אל מקום חניית של החי"ל ב טרוויזיו שבצפון איטליה. שליחיה נושאי המגן-דוד על שרוולם נפרסו בקיץ 1945 על פני אירופה כולה כדי לעורר את השרידים לנוע אל עבר החופים, שמהם הפליגו לארץ-ישראל בספינות ההעפלה. חיילים פעלו בתחנות הבריחה ובמחנות העקורים.

החי"ל, כמו היחידות היהודיות האחרות, אך בהיקף גדול ומרוכז יותר, סיפקה את התשתית הארגונית והלוגיסטית אשר בלעדיה קשה להעלות על הדעת את מפעלי הבריחה וההעפלה.

חיל האוויר המלכותי, R. A. F. - בחיל זה שירתו למעלה מ-2,600 מתנדבים ומתנדבות במגוון רחב של תפקידים. חרף זאת, לא התאפשרה כאן הקמתן של יחידות עבריות (למעט פלוגת הובלה אחת) והמתנדבים נפוצו על פני העולם כולו, מבורמה ואינדונזיה במזרח ועד לקנדה במערב.

ראשוני המתנדבים לחיל האוויר התגייסו בראשית 1940 ביוזמתם הם, עוד לפני שהחל הגיוס המסודר לחיל ביולי 1940. רוב המתנדבים שגוייסו בארץ הועברו למצרים ומשם פוזרו ליחידות השונות. בעת המשא-ומתן להקמת צבא יהודי ערב המלחמה ובראשיתה נעשו מאמצים להקמת טייסת יהודית. במגעים אלה היו מעורבים ראשי ההנהגה הציונית וייצמן, בן-גוריון ושרת, אלא שהרעיון גווע יחד עם רעיון הצבא היהודי.

בתחילת 1943 שוב ערכו הבריטים גיוס מצומצם (של מחסנאים) לחיל האוויר, ומכאן ואילך הגיעו לחיל רק מתנדבים יחידים לתפקידים מיוחדים. הטייסים הארץ-ישראלים הראשונים התגייסו בחוץ-לארץ, בעיקר בבריטניה, בה שהו לצורך לימודים. אחרים גוייסו ואומנו בקנדה. בסך הכל הוכשרו 35 טייסים ארץ-ישראלים, אולם רק מעטים מהם הספיקו להשתתף בלחימה.

חיל החרושת, R. E. M. E. - ביולי 1942, בתקופת השיא של הגיוס לצבא, הציבו הבריטים בעלי מקצוע יהודים לסדנאות חיל החרושת בחיפה שם עסקו בתיקון נשק מסוגים שונים. עד 1944 הוקמו חמש פלוגות חרושת. פלוגות אלה הגיעו לרמה מקצועית גבוהה לרבות תיקוני שריון וארטילריה. שתי פלוגות פעלו תקופה מסוימת בלוב, אחת במצרים ושתיים נשארו בחיפה.

חיל הציוד, R. A. O. C. - בעלי מקצוע הנדרשים בחיל זה התגייסו לצבא כיחידים כבר בשנת 1939. ב- 1942, בלחצה של הסוכנות היהודית, קיבצה המפקדה בקהיר את בעלי המקצוע ויחד עם מגוייסים חדשים הקימה את הפלוגה העברית הראשונה בחיל הציוד. בהמשך הזמן הוקמו תשע פלוגות. אופיה של העבודה במחסני ענק ובסדנאות הכביד מאוד על שמירת המסגרת הפלוגתית. בדרך-כלל הופלו המתנדבים הארץ-ישראלים לרעה ורבים נשארו טוראים אף לאחר שש שנות שרות. מתנדבי חיל הציוד שירתו בארץ-ישראל, במצרים, בלוב ובקפריסין - ואחר-כך גם באיטליה. אחדים הגיעו ליוון וחלק מהם נפלו בשבי. מעטים נשלחו למזרח הרחוק.

חיל הקשר, R. Sigs - בשלהי תקופת הגיוס הראשונה של בעלי המקצוע ב-1939/40 גייסו הבריטים מתנדבים ארץ-ישראלים גם לחיל הקשר. הכשרה בסיסית קיבלו המתנדבים בבסיס המרכזי של החיל בעזה. הבריטים היו מרוצים מרמתם המקצועית של המתנדבים ושיבצו אותם במגוון מקצועות קשר. רובם שירתו ביחידות שהקימו מתקני קשר וסללו קווים או ביחידת אחזקת קשר קווי ותיקונים.

מספר הארץ-ישראלים ששירתו בחיל היה קטן, כי לא נתקבלו אליו ילידי ארצות אויב וארצות כיבוש, וזאת בשל המידע הסודי הרב העובר תחת ידיהם של המשרתים בחיל הקשר.

המתנדבים שירתו במזרח התיכון, במצרים, בצפון אפריקה וכן ביוון (אחדים נפלו בשבי) ובאיטליה.

חיל הרפואה, R. A. M. C. - מאות רופאים יהודים מארץ-ישראל שירתו בצבא הבריטי במלה"ע ה-2. פיזורה של קבוצה זו היה גדול במיוחד. לכל הרופאים הוענקה דרגת קצונה - קפטן (סרן), וחלק מהם הגיע לדרגות בכירות יותר.

חיל התותחנים, R. A. - לתותחנים גויסו בארץ-ישראל יהודים בלבד (ערבים לא גויסו לחיל זה). הדבר איפשר לימוד ארטילריה, ענף צבאי שבתנאי ההגנה לא היה סיכוי להתאמן בו.

באוקטובר 1940 שלחה הסוכנות את 87 המתנדבים הראשונים, כולם אנשי הגנה, לבסיס הטירונים בסרפנד. רבים מהם היו אנשי פלגות הלילה המיוחדות. בראשית 1941 הוצבו המתנדבים לסוללות נ. מ. באזור חיפה, נהריים ומפעל האשלג בצפון ים המלח.

עד סוף אוגוסט 1943 התגייסו לתותחנים 660 איש. כמה מהם סייעו בפעולות הרכש של ההגנה באזור חיפה.

התרחקות המלחמה מהארץ ביטלה את הטעם לקיומן של שתי סוללות תותחי החוף. ביוני 1943 הופסק הגיוס לחיל התותחנים ובראשית קיץ 1944 הודיעו הבריטים על פירוק היחידה.

הקמת החי"ל הצילה את יחידת תותחני-החוף מפירוק. מרבית חייליה הועברו לחי"ל ושירתו בו, כולל במערכה בצפון איטליה, בגדוד תותחי-שדה.

החפרים, Pioneer Corps - חיל החפרים היה הראשון שקלט את המתנדבים הארץ-ישראלים לצבא הבריטי. בסתיו 1939 פנו הבריטים למתנדבים להתגייס לגדודי עבודה חצי-צבאיים בחזית צרפת. הסוכנות היהודית סירבה בתחילה לשתף פעולה בגיוס לפלוגות עזר שלא תילחמנה בחזית ממש. הבריטים עקפו את המוסדות היהודיים ופנו ישירות אל הציבור, כשהם מדגישים כי מדובר בתנאי צבא, משכורת, מדים, וסיכויי קידום. חרף התנגדות המוסדות התנדבו עד ינואר 600 1940 איש, שאורגנו בפלוגות פלשתינאיות מעורבות של יהודים וערבים, בניגוד לדעתה של הסוכנות היהודית שרצתה בפלוגות עבריות. פלוגות נוספות התגייסו במהלך 1940. פלוגת החפרים הראשונה יצאה לחזית צרפת בפברואר 1940. הפלוגה השנייה נשלחה למצרים. בשתיהן היה רוב מוחלט ליהודים. בסתיו 1940 הוקמה במצרים מפקדת קבוצה (Group Headquarters) לתשע פלוגות החפרים הארץ-ישראליות שחנו במצרים ובמדבר המערבי. עם התקרבות החזית ארצה, בסוף אותה שנה, שינתה הסוכנות היהודית את היחס לגיוס ליחידות החפרים, במיוחד כשהסתבר כי הבריטים הצליחו לגייס יהודים גם ללא תמיכתה. עם הזמן החליף הגיוס הרחב לפלוגות חיל הרגלים (באפס) וההובלה את ההתגייסות לחפרים.

פלוגות ההובלה, R. A. S. C. - לאחר שהוחל בגיוס לחיל החפרים במאי-יוני 1940, לחצה הסוכנות היהודית על מפקדת הצבא בארץ להקים יחידת הובלה ארץ-ישראלית. הסוכנות ראתה בכך הזדמנות להקמת יחידה שכולה יהודית, בניגוד ליחידות המעורבות בחיל החפרים. בסוף ספטמבר 1940 החלו הבריטים לרכז את הנהגים מיחידות בריטיות שונות אל יחידה 285 באיזור חיפה. תחילה היתה זו יחידה מעורבת. אנשיה נשלחו למצרים ולמדבר המערבי ומתוכה הוקמו שתי פלוגות ההובלה העבריות הראשונות: 178 ו-179. מאוחר יותר הוקמו במדבר המערבי פלוגות מובילי המים 148 ו-8 ואחריהן גם פלוגה 405. באפריל 1942 הוקמה פלוגת הובלה נוספת, 462. ריכוזן של מספר גדול של פלוגות הובלה עבריות במצרים ובמדבר המערבי הוסיף לתחושת העוצמה ויכולת הפעולה של היחידות. חיילי ההובלה היו הראשונים שנפגשו עם קהילות יהודיות בלוב ובתוניסיה עם שחרורן משלטון "הציר".

פלוגות ההובלה היו מן היחידות העבריות הראשונות ששוגרו לחזית איטליה בקיץ 1943. עד תום המלחמה ולאחריה, מילאו חיילים אלה תפקיד חיוני ומרכזי בפעולות ההצלה והבריחה בקרב שארית הפליטה. הם מילאו גם תפקיד מרכזי בפעולות הרכש בארץ, במדבר המערבי ובאירופה. עם הקמת החי"ל בסתיו 1944 צורפה אליה פלוגת ההובלה 178. בסך הכל שירתו בפלוגות ההובלה למעלה מ-4,400 ממתנדבי היישוב.

פלוגת ההובלה 462 - הוקמה ב-1942. אנשיה פעלו בגזרת אל-עלמיין, בסוריה ושוב באל-עלמיין. רוב אנשי הפלוגה היו מוותיקי המתנדבים. ב-29.4.1943 הפליגה הפלוגה ממצרים למאלטה על סיפון האוניה "ארינפורה" בתוך שיירה בת 27 אוניות.

20 איש עם כלי הרכב הפליגו באוניה אחרת. ב-2.5 עם בוקר הותקפה השיירה מן האוויר. "ארינפורה" נפגעה פעמיים ושקעה תוך כ-4 דקות. 140 מחיילי הפלוגה ניספו ורבים נפצעו. הניצולים הוחזרו לטריפולי ולבנגאזי, ומשם נשלחו לחופשה ארצה. לאחר מכן הוחל בהקמת הפלוגה מחדש, וזו התארגנה בסרפנד, קיבלה מתגייסים חדשים ושיחררה את אלה שלא התאוששו מן האסון. בסוף יולי 1943 חזרה הפלוגה למצרים, ולאחר כחודשיים נשלחה לאיטליה והשתלבה בפעולה בחזית מול הגרמנים.

אנשיה השתתפו במבצעים בחזית איטליה עד סוף המלחמה. כיוון שהיתה פלוגה של מתנדבים ותיקים, היתה זו הפלוגה העברית הראשונה שפורקה ושוחררה באוגוסט 1945.

פלוגות הנדסה, R. E. - הבריטים ניצלו את הפוטנציאל הגדול של בעלי מקצוע בנושאי הנדסה ובינוי בארץ והקימו פלוגות הנדסה רבות, שפעלו בכל רחבי המזרח התיכון, ואחר-כך באירופה. אחת הנודעות שבהן היתה פלוגה 745 (סולל בונה), שהוקמה בעקבות הסכם שהושג בקיץ 1942 בין הנהלת סולל בונה לבין הצבא הבריטי על גיוס פלוגה מקצועית שכל קציניה וחייליה יבואו מקרב עובדי החברה. היחידה הוקמה באוקטובר 1942 ולאחר תקופת אימונים קצרה הופנתה לעבודות בניין בנמל סואץ, ולאחר מכן במקומות אחרים ברחבי המזרח התיכון.

חיל הרגלים - הבאפס, BUFFS - הקמתן של פלוגות חיל-רגלים ברג'ימנט הבאפס בקיץ 1940, כיחידות העבריות הראשונות, נראתה בזמנו כפריצת דרך חשובה לבניית כוח צבאי יהודי בארץ בצבא הבריטי. כאן ניתנה לאנשי ההגנה אפשרות ללמוד פרק של ממש בארגונה ודרך פעולתה של פלוגת רגלים בצבא סדיר. חילוקי דעות עקרוניים, תקציביים ולוגיסטיים בין מפקדת הצבא הבריטי שבארץ וזו שבקהיר לבין הממשלה בלונדון עיכבו את הגיוס ליחידות חי"ר שהחל זמן רב לאחר ההכרזה על הקמת הפלוגות. משמעותו הפוליטית של גיוס זה הביאה לדרישה בריטית לשוויון בגיוס בין יהודים לערבים, הגם שברור היה כי יהיו יותר מתנדבים יהודים. כדי להאדיר את יוקרת הפלוגות, וכדי למנוע את זיהוין עם היהודים הוחלט לכלול את פלוגות החי"ר הארץ-ישראליות ברג'ימנט המלכותי של קנט המזרחית - ה"באפס", שהיה באותה שעה הרג'ימנט (מסגרת בריטית מסורתית, הבנויה על מרחב גיוס טריטוריאלי, שאין לה משמעות עוצבתית) הבכיר בארץ-ישראל. הבריטים אפשרו תחילה גיוס לשש פלוגות בלבד כדי לבדוק את התגובות ברחוב היהודי והערבי, מהן שלוש פלוגות יהודיות ושלוש ערביות שתשרתנה בארץ-ישראל ובעבר הירדן בלבד. בסופו של דבר קמו 16 פלוגות יהודיות. ציפיות המתגייסים והמוסדות כי הפלוגות יזכו לאימונים צבאיים מתקדמים נכזבו עד מהרה. הבריטים הטילו עליהן תפקידי אבטחה, שמירה וליווי שיירות ואימוניהן היו מצומצמים ביותר. ב-1942 הורכבו מפלוגות אלה שלושה גדודי הרג'ימנט הארץ-ישראלי, ואלה היוו את המסד להקמת החי"ל ב-1944.

הצי המלכותי, R. N. - ההתנדבות לצי הבריטי החלה בשבועות הראשונים למלחמה.

אולם שלא כבחילות היבשה נעצר כאן הגיוס כבר בתחילתו וחודש טיפין טיפין רק במחציתה השנייה של המלחמה. רוב המתנדבים שירתו בחיפה, אלכסנדריה ופורט סעיד.

אחרים פוזרו כיחידים או בקבוצות קטנות בשורה ארוכה של נמלים, מתקנים של הצי ובכלי שיט שונים. המתגייסים לצי שירתו במגוון של תפקידים. חלקם כמלחים וקצינים באניות עצמן - הישג לא מבוטל במציאות של הצי המלכותי.

קאדר-סקווד (קורס קצינים) - מאמציה של הסוכנות היהודית להבטיח את מעמדה בגיוס לצבא הבריטי בתקופת מלה"ע ה-2 ושאיפתה לשמור על אופיין הלאומי של היחידות הוסיפו משנה חשיבות לשאלת הפיקוד. בתחילת המלחמה קבעו הבריטים כי הקצונה ביחידות הארץ-ישראליות תהיה בריטית, אך עד מהרה נאלצו להכשיר קצינים לא-בריטים מקרב המתגייסים.

כל מועמד נבחן בקפדנות, ומומלצי הסוכנות (רובם אנשי הגנה, שנשלחו על-ידי הארגון) היוו את רוב המתקבלים.

הקורסים נערכו בסרפנד ונמשכו שישה שבועות. המסיימים הוצבו כקצינים וסמלים ביחידות שונות על פי שיקולי הפיקוד הבריטי.

קומנדו המזרח התיכון 51 - עד להקמת החי"ל ב-1944 היתה ההתנדבות לקומנדו הדרך היחידה למגוייסי היישוב להשתתף בפעולות קרביות של ממש. בשל הצורך הדחוף ביחידות קומנדו ב-1940, היו הבריטים מוכנים לקלוט בהן גם חיילים מהאימפריה.

באותה תקופה חזרה מצרפת פלוגת החפרים 401, אשר מפקדה הבריטי ביקש זה מכבר להפכה ליחידה לוחמת. 360 איש (240 יהודים, 120 ערבים) מן הפלוגה התנדבו ובאוקטובר 1940 הוקמה יחידת הקומנדו 51. לאחר אימון מזורז והצטרפותם של מתנדבים ארץ-ישראלים נוספים, הספיקה היחידה להשתתף בהתקפה הבריטית הראשונה במדבר המערבי בחורף 1940/41. בפברואר 1941 נשלחה לסודן והשתתפה במתקפה הבריטית על האיטלקים באתיופיה. היחידה זכתה להערכה רבה על לחימתה, שנמשכה עד יולי 1941.

דבר קיומה של היחידה לא פורסם רשמית, אולם הבריטים התייחסו אליה כאל יחידה ארץ-ישראלית ובארץ גרם הדבר לגאווה רבה.

הרג'ימנט הארץ-ישראלי, Palestine Regiment - ביסוד רעיון התנדבות אנשי הישוב לצבא הבריטי במלה"ע ה-2 עמד חזון הצבא העברי, בנוסף לרצון להילחם בגרמנים.

משום כך היתה חשיבות רבה לארגון הצבאי בו ישרתו המתנדבים החל בפלוגה ובגדוד וכלה בחטיבה.

מתחילת המלחמה דרשו המוסדות הציונים להקים דיוויזיה יהודית או צבא יהודי ולכן לא דובר על גדודים. משהתברר בשנת 1942, כי מצבן של פלוגת הבאפס עגום, והקמת צבא יהודי נראתה כמשאת- נפש רחוקה, הוצגה התביעה לגדודים עבריים במרכז התוכנית הצבאית הציונית.

בו-בזמן החליטו הבריטים, בשל צרכים משלהם, לרכז את פלוגות הבאפס בגדודים והקימו את הרג'ימנט הארץ-ישראלי. ההחלטה נפלה בישיבת קבינט המלחמה בלונדון ב-5 באוגוסט 1942. נראה שהבריטים ביקשו לרצות את היהודים ולאפשר להם להשתתף במלחמה בגדודים ואף בכוח על-גדודי (רג'ימנט). סייעו להחלטה זו גם לחצם של ידידי הציונים בלונדון, הרצון להקהות את התעמולה האנטי בריטית בעניין זה בארצות הברית ושיקולים של נוחיות מבצעית ומינהלתית.

היישוב שמח על ההחלטה, אך עלו גם ספקות, כיוון שרג'ימנט אינו עוצבה לוחמת וברג'ימנט הפלשתינאי היו אמורים להכלל גם גדודים ערביים, כך שדגליו וסמליו היהודיים, שנחשבו מאוד בעיני המוסדות הציוניים, לא יבואו לידי ביטוי. מורת הרוח התחזקה, כיוון שמפקדת המזרח התיכון של הצבא הבריטי בקהיר ניסתה לעוות את החלטת הקבינט ולהועיד לרג'ימנט את התפקיד שיועד לפלוגות הבאפס: שמירה, אבטחה וליווי שיירות וגם חימושו הוגבל. הלחץ מקהיר גבר והרג'ימנט הארץ-ישראלי שהוקם היה למעשה שם בלבד, עד הקמת החי"ל ב-1944.

כ-800 לוחמים מהיחידות העבריות נפלו במלחה"ע ה-2. הם קבורים בבתי-קברות של הצבא הבריטי לאורך נתיבי הלחימה.